<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נדה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הגאון ר' יצחק ז"ל קצר מאד בדיני נדה ורוב הלכות בדיני וסתות לא הביא, לכן אסדר מה דחזי לן עקר בדינים אלו עפ"י סדר הגמרא. גם מדיני כתמים לא הביא הרב ועיינת בכל מילי דרבואתא ולא אשכח בהון. ואפשר דס"ל דלא נהגו האידנא, ואע"ג דאשכחן דמטמאה בועלה דלמא לטהרות דוקא, ובזמן דאיכא טהרות לבעלה נמי חששו, דומי' להא דמגו [דבעיא בדיקה לטהרות בעי' נמי לבעלה] ומהא דאמרינן בפ' בא סימן [נ"ב ע"ב] מהו דתימא כל כי האי גוונא מביא קרבן ונאכל קמ"ל, אין ראי' דכתם חששא דאורייתא, דהוא גופא קמ"ל אף שראתה ב' ימים מגופה ובשלישי מצאה כתם בחלוקה, וסד"א דההיא כתם ודאי מגופה אתי, דידים מוכיחות שראתה ג' ראיות ובעיא קרבן זבה קמ"ל דכתם חששא בעלמא ואינו מביא לידי קרבן. מה שטמאו חכמים אשה שאין לה וסת שראתה דם מעת לעת למפרע אם לא בדקה עצמה בינתים קנסא הוא להפסיד טהרות שעסקה בהן מפני שעברה על תקנת חכמים שתקנו שיהא נשים בודקות עצמן שחרית וערבית שחרית [להכשיר טהרות של לילה, ולילה להכשיר טהרות של יום]. כלומר להוציאן מכל ספק טומאה. ואף הלל דמחמיר ומטמא למפרע יותר מעת לעת עד שעת הבדיקה נמי טעם סייג [אמר] והלכה כחכמים. ברם הא דאותיב בריש מכילתין ממקוה דמטמאינן ודאי אטומאת מעת לעת, משום דס"ד דטומאת מעת לעת לחכמים וטומאה למפרע להלל נמי מחמת ספק גמור הוא, ולא ס"ד דלדידהו אשה בחזקת טהורה עומדת, ועוד דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי. והלכה רווחת בישראל דאזלינן בתר חזקה אף דהשתא אתרע לה, דחזקה מנגע ילפינן [חולין י' ע"א] ואי אתא כהן בסוף שבוע ומצאו חסר, אמרינן השתא הוא דחסר ומטמאינן כל הבא אל הבית תוך זמן הסגרו, דמוקי לנגע אחזקתיה כשיצא הכהן. מיהו אף דקלה טומאת מעת לעת, מ"מ לא חלקו בה בין רה"ר לרה"י כבשאר טומאות, ואמרו אף נגיעתה ברה"ר מטמאה מעת לעת כדאמרינן בירושלמי הדא אמרה ודאי מגעה מטמא ברה"ר, אבל לא החמירו בספק ספקא כבשאר טומאות כדאי' בטהרות [פ"ו מ"ד], שהרי אמרו טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן. וטעמא דאמרי מעת לעת ברה"ר נמי טמא, איכא מרבואתא דאמרי דלא ילפינן מסוטה לטהר בר"ה ספק טומאה למפרע דסוטה ספק טומאה להבא הוי, וההוא טהרו רחמנא בר"ה, ולא ספק טומאה למפרע ויש שאומר דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע לכך בטומאת ראי' אין חלוק. והא דמשוינן לה לסוטה ולטומאת מגע בהא דאמרינן [ה' ע"ב] דבר שאין בו דעת לשאול טהר בספק מעת לעת כדפריך מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לשאול וכו', היינו טעמא דלאו מסוטה גמרינן דדבר שאין בו דעת לשאול ספקו טהור אלא מהא דפרק כשם [סוטה כ"ט ע"א] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל וטומאה זו שייכא נמי על ידי ספק ראי' דנדה וזב. ויש מי שאומר שטמאו מעת לעת אף ברה"ר כי היכי דלא להוי תקנתן כחוכא בעיני הבריות, דאם נגעה ברה"י אמרינן טמאה, ואם אח"כ נגעה ברה"ר אמרינן טהורה, יאמרו טומאתה היכן אזלא, אבל בדבר שאין בו ושיש בו דעת לשאול הפרש גדול יש כמו שיש בכלים המקבלין טומאה ובכלים שאין מקבלין טומאה, הכי נמי בשאין בו דעת לשאול אינו טמא מספק וזה אינו כחוכא. ויש מן המפרשים שכתבו דמעת לעת שבנדה נמי טהור ברה"ר וקשי' הא אמרינן בפ"ק [ה' ע"א] היתה יושבת במטה דמטה נמי טמאה כשחברותיה נושאות אותה במטה והוי ג' נשים במעמד אחד ובפ' שני נזירין [נזיר נ"ז ע"א] אמרינן תלתא הוי רה"ר... ויש מפרקין דוקא ג' אנשים הוי ר"ה, אבל נשים מאה כחד דמיין, דילפינן מסוטה, מה סוטה אין סתירתה אלא באיש א', אבל ב' אנשים והיא לאו סתירה דהוי רה"ר דאשה מתיחדת עם ב' אנשים אבל ב' נשים ואיש אחד אפי' עם הרבה נשים אסור להתיחד והוי סתירה ברה"י. ולא נהיר לן האי פרוקא דהא אסיק התם דמתניתין [שם] דקתני דמביאין קרבן טומאה ומגלחין מיירי בנשים, דבאנשים ליכא לאוקמי דאסורין בהקפת הראש בספקא, וכיון דבנשים קאי למה לי' לדחוקי התם לפרוקי פרכא, ג' הוי רה"ר, דמיירי שעומד מרחוק ואומר ראיתי טומאה נזרקה ביניכם, אפי' הוא במעמד ב' נשים נמי לא הוי רה"ר, דתלתא גברי בעינן.
תנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ודוקא שראתה בשעת וסתה והבדיקות שתקנו חכמים שחרית וערבית לעוסקת בטהרות אף לאשה שיש לה וסת תקנו והואיל שעוסקת בטהרות צריכה נמי לבדוק קודם תשמיש ולאחר תשמיש וגם הבעל בודק עצמו לאחר תשמיש בעד שלו והצנועות עד שבדקו עצמן בו לפני תשמיש אין בודקות בו לאחר תשמיש לפי שמטונף וכהה. ובדיקה שלפני תשמיש היא לאור הנר שתראה שטהורה היא מדאמרינן מגו דבעיא... אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות אפי' אין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה ולא... דקייל"ן כשמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה. והצעת שמעתא דסוף פרקין [י"ב ע"ב] דאקשו בה בחבורתנו כך, אמר... ור' חנינא בן אנטיגנוס ודאי לבעלה נמי בעי בדיקה דהן עותוה והן תקנוה קאמר. להכי אקשו אשמואל דאמר הלכה כר' חנינא, אי בעסוקה בטהרות לבד אמר הלכה כר' חנינא דקמ"ל דאשה שאין לה וסת מותר להתעסק בטהרות ולשמש ע"י בדיקה, הא אמר חדא זימנא דאמר ר' זירא אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדק אם עסוקה בטהרות, ואי לכל מילי אמר הלכה כר' חנינא דלבעלה מותרת אשה שאין לה וסת ודוקא על ידי בדיקה אפי' אינה עסוקה בטהרות, הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה, ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא, כלומר ודאי לא אמר שמואל הלכה כר' חנינא אלא לענין טהרות דשרי' אשה שאין לו וסת להתעסק בטהרות ולשמש ע"י בדיקה, ואי קשי' הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר ר' זירא וכו' מאן דמתני הא דר' זירא אמר שמואל, לא מתני הא דרב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ב"א. נמצא דשמואל פליג אר' מאיר דאוסר אשה שאין לו וסת לשמש, ופליג נמי בחדא אר' חנינא ב"א, שנראה מדבריו שאשה שאין לה וסת בין עסוקה בין לא עסוקה בטהרות בעיא בדיקה, ושמואל ס"ל בעסוקה בטהרות מותרת לבעלה ע"י בדיקה, ובאינה עסוקה בטהרות לא צריכה בדיקה לבעלה, דשמואל אמתניתין וברייתא סמיך דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ותני' במה דברים אמורים שצריכה בדיקה לטהרות אבל לבעלה מותרת. אבל רבנו חננאל ז"ל כתב דאין לה וסת בעיא בדיקה לבעלה, ומפורש מאן דמתני הא לא מתני הא כלישנא, אמוראי נינהו אליבא דרב יהודה, מאן דמתני דרב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ב"א, לא מתני הא דריא"ש לעיל דאין לה וסת לא צריכה בדיקה לבעלה, ולא מתני הא דאמר ר"ז משמי' דשמואל דבעי לדייק מיני' דאין לה וסת נמי אינה צריכה בדיקה, ופסק לחומרא כר' יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כרחב"א דמיירי ודאי לבעלה וכן דעת בעל ההלכות. והגאון ר' יצחק ז"ל הביא בהלכותיו ברייתא החמרין והפועלים והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין ערות בין ישנות אם הניחן בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר טהורה אני עכ"ל מדלא מפליג אלמא ס"ל... אבל בפרק... אלמא ס"ל הא דאמרן אין לה וסת מותרת לבעלה בלא בדיקה, דוקא אחר שנתחזקה בתחלת נשואין שאינה רואה מחמת תשמיש, ומפרש שני עדים דקאמר ר' חנינא עדים לו ולה לבדוק אחר תשמיש, ור' חנינא לא בעי עדים אלא ג' פעמים, ובעניות דעתין לא מחוור בצורתה דשמעתא דפריך מיני' אשמואל ולישנא דברייתא ר' חנינא קמהדר לתקנה לבעלה ואי נימא נמי דלא מפליג המקשן בין בדיקה קודם ולאחר תשמיש אכתי מה מתרץ דריא"ש לא מתני. ואפשר דס"ל דריא"ש דמפרש במתניתין אין לה וסת אינה צריכה בדיקה, וריא"ש דאמר הלכה כרחב"א לא סתרי אהדדי, דאינה צריכה בדיקה דקאמר אחר שנתחזקה ג' פעמים שאינה רואה דם מחמת תשמיש, דחזיתיה לדעתיה דהרב ז"ל דרחב"א ודאי לא בעי בדיקה לבעלה אלא ג' פעמים ואם לא ראתה אתחזקה שאינה רואה מחמת תשמיש ושוב העדים תקנוה ואינה צריכה בדיקה, אבל כר"ז אמר שמואל לא מתוקם ההוא דרחב"א, דר' זירא קאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדק ודחיק אנפשי' לאוקם בעסוקה בטהרות וישנה ולא אוקם כפשטא דמיירי לבעלה ובג' פעמים הראשונים, ש"מ דקסבר ר"ז אליבי' דשמואל כל לבעלה לא בעי בדיקה אפי' בג' פעמים הראשונים, להכי הוצרך לתרוצי מאן דמתני הא לא מתני הא. ונכון להחמיר כדעת ר"ח ובעל הלכות דאשה שאין לה וסת בודקת עצמה קודם ולאחר תשמיש. והכין משמע בירושלמי [פ"ב ה"ד].
וקייל"ן כסתם משנה אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואינה מטמאה אלא משעה שראתה וכן ד' נשים בתולה זקנה מניקה ומעוברת, ואיזה בתולה בתולת דמים שלא ראתה דם מימיה אעפ"י שנשואה, זקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה וקורין לה אמה בפניה מחמת זקנתה ואינה חוששת מעוברת משיודע עוברה אחר ג' חדשים, מניקה כל כ"ד חודש, אעפ"י שמת הולד. ויש מי שאומר אפי' אשה שיש לו וסת מטמאה מעת לעת דאסיק בגמרא [ד' ע"ב] מתניתין ר' דוסא ופליגי רבנן עליה. ויש להשיב הרבה, חדא דבגמ' מספקא אי רבנן פליגי עליה בשעת וסתה, ותו כיון דסתם רבי הכא ובפ' האשה אשה שיש לה וסת דיה שעתה בלי חולק ש"מ הכי הלכתא ועוד דהכי תנן בבחיר[תא כותיה] ובגמרא נמי אמרינן [ה' ע"א] טעמא דאשה שיש לה וסת הוא דמחלקי רבנן בין כתמה לראיתה שראיתה אינה מטמאה מעת לעת, ומדקאמר דמחלקי רבנן, ולא קאמר דמחלק ר' דוסא שמע מינה דר' דוסא לאו יחידאי הוא אלא איכא רבנן דס"ל כותיה, וכיון דהכא והכא רבנן, הדרן לכללא הלכה כסתם משנה. מיהו בהא שוין יש לה ואין לה וסת דכתמן אפי' בשעת וסתן מטמא למפרע, וטעמא שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע מעת לעת. אבל ד' נשים שאמרו חכמים דיה שעתן מעוברת, מיניקה, זקנה, ובתולת דמים אע"ג שהגיע זמנה לראות כתמן כראיתן ואינן מטמא למפרע אלא מכאן ולהבא וכן תנוקת שהגיע זמנה לראות שהיא בת י"ב שנים אף שלא ראתה עדיין, אבל תנוקת שלא הגיע זמן לראות אפי' כתמה טהור דאמרינן לאו מגופה בא אפי' סדינין שלה מלאים דם אין חוששין לה.
<h2>דף ג.</h2>
ומה שאמרנו דהולכין בחולין אחר חזקה אף דהשתא אתרע ותיקשי לך כתמים דמטמאינן למפרע ומקולקלת למנינה ולא אמרינן אוקמה אחזקת טהרה ואימא מעלמא אתי כבר פרשו בגמ' [ג' ע"א] דאין סברא לומר מעלמא אתי דבצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה, וכיון דצ"ל מגופה אתי צרכינן לטמא למפרע עד שעת כבוס הבגד, דליכא למימר השתא חזאי דלפעמים הכתם יבש, ולמימר במעת לעת די כבראיה, שאני ראיה דידעו רבנן דלא שכיח שכותלי בית הרחם יעמידו הדם יותר מעת לעת, אבל בכתם דלא ידעינן אימתי נפיק ליכא לשעורי במעת לעת, ואפי' הכתם לח לא פלוג רבנן בכתמים, ותו אף בלח לפעמים ליכא למימר השתא נפיק, אי אזדקרה או שחתה עצמה יותר ביום אתמול דמסתבר שכבר יצא ממנו אתמול. ואי אתרע חזקת היתר ואתוסף עלה חזקת אסור כגון מקוה שנמדד ונמצא חסר, דחסר לפניך והעמד טמא בחזקת טמא והיינו תרתי לריעותא, משוינן לי' כודאי טמא, וכן אם בדק חבית להיות מפריש עלי' תרומה ומפריש והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי תרומה, מכאן ואילך אינה תרומה, דאיכא תרתי לריעותא הרי חומץ לפניך וחזקת טבל. והא דאמרינן שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שעת בדיקה [ג' ע"א] ומפרש טעמא כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דאתו מעלמא כתרתי לריעותא דמי, לאו דוקא קאמר דהוי ודאי טמא דהא בסיפא קתני נמי גבי כתם כי האי לישנא מטמא למפרע והכא ליכא למימר תרתי לריעותא, אלא לתרוצי לב"ש דלא מטמא מעת לעת, וגבי שרץ מודה דטמא למפרע, דחיק אנפשי' לתרוצי דשרץ במבוי לב"ש כתרתי לריעותא דמי, מיהו לכ"ע תולין ולא שורפין ומשום חומרא דטהרות לא מוקמינן אחזקה דמעיקרא. תדע דהלל גופא מוקים לאשה אחזקה ולא מטמא מעת לעת אלא לטהרות דאמר [ג' ע"ב] מי קאמינא לטהרות קאמינא. והכי נמי קאמר הלל לשמאי אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בו טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת שטהרות הראשונות טמאות, כלומר הכי נמי באשה יש לטמא למפרע, וכיון דבאשה גופה הלל לא מטמא אלא לטהרות אבל לחולין מוקי לה אחזקתה, אלמא כל הני מילי לטהרות איתנהו ומשום קדושתן מחמרינן לטמא למפרע אבל לחולין מוקמינן אחזקה. וחזי לן בשרץ וקופה נמי לא מטמאינן אלא ברה"י ולא בר"ה כיון דכולא משום חומרא דטהרות. ואי קשי' למה מטמאינן לטהרות שנגעה בהן בתוך מעת לעת הא אפי' אי דנינן לטומאת מעת לעת כספק טומאה ברה"י לכל חומרותיו, הטהרות אין בהם דעת לשאול, ואין בו דעת לשאול אף ברה"י ספקא טהור, אמרו בגמרא [ה' ע"ב] ספק טומאה הבאה בידי אדם כדבר שיש בו דעת לשאול דמי והכי נמי תנן בטהרות [פ"ד] היתה ככר טמאה בידו וזרקה בין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא, והכא לא מספקינן אם בזריקתו נגע אלא לאחר שנחה הככר וסר כח הזורק, ואכתי להוי טהורים שאין בככר ובמשקין דעת לשאול אלא ודאי [כיון שהונח שם ע"י אדם הוי כדבר שיש בו דעת לשאול] והא דאמרינן בגמ' [ד' ע"א] שכל הטומאות כשעת מציאתן בין להקל בין להחמיר, לאו להקל ממש נגד חזקה קמייתא... גבי שרץ וקופה אזלינן מחומרא דקדשים בתר שעת מציאתן לטמא למפרע אף דאיכא חזקת טהרה דמעיקרא, וגבי מחט טמאה... ומה שאמרנו דאזלינן בתר חזקה קמייתא, מ"מ היכא דא"א לומר השתא נפל והשתא אשתני מחזקה קמייתא כגון בכתמים שלפעמים נמצאו יבשים, ואין לך ליתן גבול מתי נפלו, ע"כ צריך לאסור למפרע. מיהו י"ל מכתמים אין ראי' דעקר טומאה למפרע גבייהו לטהרות הוא וראוי להחמיר בדבר. ואם נשתמשו טהרות בקופה בזוית זו וטלטלוה לזוית בית אחרת ושם נמצא שרץ חזקי' אמר טהרות שנטלו ממנו בזוית הראשונה טהורות דאמרינן באידך זוית בא השרץ דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ור' יוחנן סבר מחזיקין מספק לתלות וקייל"ן כחזקי' לגבי ר' יוחנן דרביה הוי [שבת קי"ב ע"ב]. ומסתבר דר' יוחנן נמי לא אחמיר אלא לטהרות מדאמרינן אשעת מציאתן אזלינן בין לקולא בין לחומרא ובשלא במקום מציאתן תלינן, ואשעת מציאתן נמי לא מטמאינן למפרע אלא לטהרות, דאשה נמי במקום מציאות הדם ואפ"ה לא מטמאינן לה לחולין, והכין משמע בפ' הרואה כתם [נ"ח ע"א] דלחולין אין מחזיקין ממקום למקום.
<h2>דף ה.</h2>
ומה שאמרו מטמאה מעת לעת למפרע דוקא אם לא בדקה עצמה בינתים אבל בדקה הפקידה ממעטת על יד מעת לעת ואינה טמאה אלא משעת הפקידה. ולאו כל הבדיקות שוות שהרי אמרו אשה עסוקה בטהרות צריך ב' עדים לבדיקה א' לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, והבדיקה לפני תשמיש אינו ממעט ולא נחשב לבדיקה דמתוך שהיא מהומה לביתה אינה מכנסת לחורין וסדקין. ויש שמדקדק מכאן דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה לחורין וסדקין של אותו מקום, ולהכי אמר מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת יותר מה שצריכה מן הדין, ודוקא לטהרות צריכה בדיקה לחורין וסדקין. ולישנא דגמרא לא משמע הכין מדקאמר מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין וסדקין, משמע דפשעה ולא בדקה מתוך מהירותה לביתה, אבל אי מתחלה לא תקנו חכמים לבדוק לבעלה לחורין וסדקין, הוי למימר, מתוך שאינה צריכה לבדוק בחורין וסדקין לבעלה לא מחשב בדיקה לטהרות, אלא ודאי הצריכוה אף לבעלה לבדוק בחורין וסדקין היכא שעוסקת בטהרות, והא דלא מיחשב הבדיקה קודם תשמיש בדיקה לטהרות, דחיישינן מתוך שמהומה לא בדקה יפה. וכן שמענו מרבואתא ונהגו הנשים לבדוק עצמן בין בהפסק טהרתן בין בבדיקת זי"ן נקיים בכל חורין וסדקין שאפשר שיעמד בהן הדם. מיהו אם ביום שפוסקת בדקה בכל חורין וסדקין ומצאה טהורה ובתוך שבעה נקיים לא בדקה בכל חורין וסדקין אלא באמצע הפרוזדר אין לעכב טבילתה אם בדקה עצמה בחורין וסדקין בשביעי.
<h2>דף ז.</h2>
וקייל"ן כסתם משנה אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואינה מטמאה אלא משעה שראתה וכן ד' נשים בתולה זקנה מניקה ומעוברת, ואיזה בתולה בתולת דמים שלא ראתה דם מימיה אעפ"י שנשואה, זקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה וקורין לה אמה בפניה מחמת זקנתה ואינה חוששת מעוברת משיודע עוברה אחר ג' חדשים, מניקה כל כ"ד חודש, אעפ"י שמת הולד. ויש מי שאומר אפי' אשה שיש לו וסת מטמאה מעת לעת דאסיק בגמרא [ד' ע"ב] מתניתין ר' דוסא ופליגי רבנן עליה. ויש להשיב הרבה, חדא דבגמ' מספקא אי רבנן פליגי עליה בשעת וסתה, ותו כיון דסתם רבי הכא ובפ' האשה אשה שיש לה וסת דיה שעתה בלי חולק ש"מ הכי הלכתא ועוד דהכי תנן בבחיר[תא כותיה] ובגמרא נמי אמרינן [ה' ע"א] טעמא דאשה שיש לה וסת הוא דמחלקי רבנן בין כתמה לראיתה שראיתה אינה מטמאה מעת לעת, ומדקאמר דמחלקי רבנן, ולא קאמר דמחלק ר' דוסא שמע מינה דר' דוסא לאו יחידאי הוא אלא איכא רבנן דס"ל כותיה, וכיון דהכא והכא רבנן, הדרן לכללא הלכה כסתם משנה. מיהו בהא שוין יש לה ואין לה וסת דכתמן אפי' בשעת וסתן מטמא למפרע, וטעמא שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע מעת לעת. אבל ד' נשים שאמרו חכמים דיה שעתן מעוברת, מיניקה, זקנה, ובתולת דמים אע"ג שהגיע זמנה לראות כתמן כראיתן ואינן מטמא למפרע אלא מכאן ולהבא וכן תנוקת שהגיע זמנה לראות שהיא בת י"ב שנים אף שלא ראתה עדיין, אבל תנוקת שלא הגיע זמן לראות אפי' כתמה טהור דאמרינן לאו מגופה בא אפי' סדינין שלה מלאים דם אין חוששין לה.
<h2>דף יא.</h2>
ואף הנשים שאמרו חכמים דיה שעתן צריכות להיות בודקות עצמן שחרית וערבית וקודם ולאחר תשמיש אם עוסקות בטהרות ובשעה שהיא אוכלת תרומה, חוץ מנדה ויושבת על דם טהר ובתולה שנבעלה וראתה דם מחמת בתולים שהדם טהור ואם לא שמשה אחר בעילה ראשונה צריכה בדיקה שחרית וערבית שמא נשתנה מראה דמים שלה מדם בתולים אבל שמשה אימר שמש עכרן אפי' נשתנה. ובתוך י"א יום שבין נדה לנדה והם הימים הראוים לזיבה גם כן מסולקת בדמים ואינה צריכה בדיקה ואם ראתה מטמאה מעת לעת כדתני' פ' בנות כותים [ל"ט ע"א] ולהכי לא תני לה במתניתין בפ' קמא דלא דמי' להני דאפי' אם ראו לא שייך גבייהו טומאת מעת לעת, אבל שומרת יום אם ראתה מטמאה מעת לעת. ואף שבעונותינו אין לנו טהרות, נפקא מיני' ממה שאמרו מטמאות ולא מטמאות מעת לעת לענין קביעות וסת ופרישתן בשעת וסת כדבעינן למימר לקמן. דגרסינן בפ' האשה [ס"ג ע"א] והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשיהן סמוך לוסתן, וכמה אמר רבא עונה, יום או לילה ואע"ג שדרכה לראות בסוף היום בעי' פרישה מתחלת עלות השחר, ואע"ג שדרכה לראות בסוף לילה בעיא פרישה מתחלת הלילה דקייל"ן כר' יהודה דאמר כל היום שלה ומוקי לה ברגילה למיחזי סוף לילה דכל הלילה אסורה, ואם לא ראתה מותרת מיד ביום אע"ג דקרוב לזמן וסת, ותניא ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ומוקי לה ברגילה למיחזי בתחלת היום דכל הלילה מותרת אע"ג דסמוכה לזמן וסת וכל היום אסורה. תני חדא ר' יהודה... ואם היא רואה זמן מה שנמשך הוסת מסוף הלילה לתוך היום, ושוב מגיע שעת וסת, לא מבעי' לן דאסורה כל הלילה ושעת וסת שראתה בו ביום דהא אפי' ר' יוסי דפליג על ר' יהודה ולא קאסר אלא שעה שרואה ומתיר העונה עצמה מודה דשעת וסת אפי' חציה ביום וחציה בלילה מיהת אסורה, והא נמי לא מבעי' דלר' יהודה כל הלילה אסורה, דהתחלת וסת בסוף לילה הוא וברגילה למיחזי בסוף לילה אמר רבי יהודה כל הלילה אסורה כי קמבעי' לן אי אסורה נמי כל היום... ואם היא ישנה ובבקר מצאה דם וסתה ולא ידעה אם בלילה אם ביום ראתה נחלקו בחבורתנו, אי נימא דחוששת מספק ללילה ויום, ובהגיע זמן וסתה אסורה בלילה וביום. והסכמנו כיון דוסתות דרבנן ספקא לקולא ולא אסרינן אלא עונת היום שהיתה בה ודאי נדה, והכי נמי אמרינן לעיל דלחולין אוקי אשה בחזקת טהרה ולא מטמאינן לה למפרע. והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה נמשך איזה ימים, והגיעה תחלת זמן וסתה ולא ראתה, איכא מרבואתא דאמרי צריכה לפרוש כל אותן ימים מבעלה שראתה בו ברגילות, דהוחזקה בראיה לכל הזמן, וכל הזמן בעי עקירה שלשה פעמים ואיכא דאמרי בתר תחלת ראיה אזלינן שהיא עקר הוסת ושאר הראיות שנמשכו ממנה תוספת דמים הן, וכיון דעקר לא בא לית לן למיחש לטפל, ומייתי סייעתא למלתא מהא דפרק קמא אע"ג שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות חוץ מן הנדה. ופריך הניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה, אלא לר' יוחנן דאמר קובעת וסת בימי נדתה, תבדק דלמא קבעה לה וסת, ומשני לר' יוחנן נמי דוקא ממעין סתום הא דקבעה אבל ממעין פתוח אינה קובעת, כלומר אי חזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרים וחמש בירחא וריש ירחא דהוי ראית ראש חודש השלישי בימי נדה, דקובעת וסת לראש חודש, דהא דאקדם דמה לבא ביום כ"ה לחדש דמים יתרים אתוספו בה, וכיון דראיות ראשונות ממעין סתום באו אף שהשלישית דר"ח בתוך ימי נדה, מכל מקום רוב ותחלת הוסת ממעין סתום בא, אבל אם הראשונות ממעין פתוח כגון ראתה בר"ח וה' בחודש שהוא תוך ימי נדה ושוב ראתה פעמים בה' בחודש עדיין לא קבעה וסת, דראשונה ממעין פתוח באה, ולהכי לא צריכה בדיקה בימי נדה דלא מהני לה אף אם תראה דלא קבעה וסת בראי' זו. ואי אמרת אם נמשך ראיתה ג' ימים שוב צריכה לחוש לג' ימים אף אם בתחלת זמן זה לא ראתה, הדרא קושי' לדוכתא נדה נמי תבדוק, שמא נמשכה ראיתה כמה ימים, וכשיחזור וישוב זמן הוסת אסורה לבעלה ולטהרות כל אותן הימים אף שבתחלת זמן נדתה אינה רואה אלא ודאי כל שאינה רואה בתחלת עונת הוסת אינה צריכה לפרוש עוד אלא בעונה דאתרמי בה תחלת הוסת. וראי' זו לאו מכרעתא היא, דודאי מסתברא דתחלת נדה עקר הראי' והשאר תוספת דמים, ולהכי אינה צריכה בדיקה דבתר תחלת ראיתה אזלינן, ולית לן למיחש שבימים הבאים יחסר העקר שלא תראה ביום ראשון ותראה יום או יומים אחריו, דאורח בזמנו בא. מיהו אי אתרחש שבימים הבאים לא ראתה בתחלת זמן וסתה, שפיר יש לחוש שמא תראה אח"כ בזמן המשכת וסתה, ואית לן למימר בראיות הראשונות תוספת דמים הי' בה ואקדם יום אחד לבא, והשתא אמעט דמא לכך יבא מעט מאוחר, דמסתבר טפי למימר מחמת מעוטו שוהה זמן קצר ואחר יום או יומים בא האורח, מלומר בפעם אחת פסקה לראות כל אותן הראיות שהיתה שופעת לשעבר אחר שהתחילה לראות. וגם החוש מעיד שדרך הנשים לפעמים ירחיק וסתן עונה או יום או יומים ולפעמים יקרב וימהר לבא, הלכך נראה שצריכה לפרוש כל זמן המשכת הוסת. תדע דהא הוי ניחא לי' לגמרא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה וכל מקום שנשנה לשון אינה קובעת וסת דייקינן מקבע לא קבעה אבל למיחש בעינן וצריכה פרישה אם יחזור היום. ויש מי שאומר דלריש לקיש מיחש נמי לא חיישינן ומייתי ראי' מהא דתנן אעפ"י שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה, וכיון שאין צריכה בדיקה משמע לא לקבוע ולא לחוש כיון דחזיא ממעין פתוח. וליתא, דהא י"א יום ימי זיבה נמי בחזקת טהרה ולהכי לא צריכה בדיקה ולא קבעה וסת, ומ"מ חיישינן כדאמרינן בפ' האשה [ס"ד ע"א]. ויש מי שאומר הא דאמרו צריך לפרוש עונה סמוך לוסתה לילה או יום בזמן שיום ולילה שווין, אבל בתקופת תמוז שהיום שלנו י"ז שעות והלילה קצר ובטבת שהיום קצר ולילה ארוך מאוד מחשבין יום ולילה י"ב שעות לכל אחד ואף שאין ראי' לדבר זכר לדבר איכא דגבי ראתה ועודה בבית אביה בית הלל אומרין כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה ואמרינן כמה עונה ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה, רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה, ואמר רב שמואל בר יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי, שאז יום ולילה שווין, נותנין יום או לילה, הא בתקופת תמוז וטבת שאין שווין יום ולילה מחשבין לה חצי יום וחצי לילה דהוי עונה של שתים עשרה שעות. והני נשי דאמרו רבנן די' שעתן מפני שמסולקות מדמים אין צריכות פרישה אם בא יום וסתן ונבאר ענינים למטה, גם דין אשה שאין לה וסת שצריכה פרישה בעונה בינונית שהיא ללמ"ד יום והנחבאת במחבא, ודיני וסת הגוף, ווסת ימים, ווסת מורכב משניהם, ווסת הפלגה וחודש וכדומה. ור' אחא משבחא ובעל הלכות והגאון ר' יצחק לא הביאו בספריהם, והן הן גופי הלכות.
<h2>דף יב:</h2>
תנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ודוקא שראתה בשעת וסתה והבדיקות שתקנו חכמים שחרית וערבית לעוסקת בטהרות אף לאשה שיש לה וסת תקנו והואיל שעוסקת בטהרות צריכה נמי לבדוק קודם תשמיש ולאחר תשמיש וגם הבעל בודק עצמו לאחר תשמיש בעד שלו והצנועות עד שבדקו עצמן בו לפני תשמיש אין בודקות בו לאחר תשמיש לפי שמטונף וכהה. ובדיקה שלפני תשמיש היא לאור הנר שתראה שטהורה היא מדאמרינן מגו דבעיא... אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות אפי' אין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה ולא... דקייל"ן כשמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה. והצעת שמעתא דסוף פרקין [י"ב ע"ב] דאקשו בה בחבורתנו כך, אמר... ור' חנינא בן אנטיגנוס ודאי לבעלה נמי בעי בדיקה דהן עותוה והן תקנוה קאמר. להכי אקשו אשמואל דאמר הלכה כר' חנינא, אי בעסוקה בטהרות לבד אמר הלכה כר' חנינא דקמ"ל דאשה שאין לה וסת מותר להתעסק בטהרות ולשמש ע"י בדיקה, הא אמר חדא זימנא דאמר ר' זירא אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדק אם עסוקה בטהרות, ואי לכל מילי אמר הלכה כר' חנינא דלבעלה מותרת אשה שאין לה וסת ודוקא על ידי בדיקה אפי' אינה עסוקה בטהרות, הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה, ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא, כלומר ודאי לא אמר שמואל הלכה כר' חנינא אלא לענין טהרות דשרי' אשה שאין לו וסת להתעסק בטהרות ולשמש ע"י בדיקה, ואי קשי' הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר ר' זירא וכו' מאן דמתני הא דר' זירא אמר שמואל, לא מתני הא דרב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ב"א. נמצא דשמואל פליג אר' מאיר דאוסר אשה שאין לו וסת לשמש, ופליג נמי בחדא אר' חנינא ב"א, שנראה מדבריו שאשה שאין לה וסת בין עסוקה בין לא עסוקה בטהרות בעיא בדיקה, ושמואל ס"ל בעסוקה בטהרות מותרת לבעלה ע"י בדיקה, ובאינה עסוקה בטהרות לא צריכה בדיקה לבעלה, דשמואל אמתניתין וברייתא סמיך דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ותני' במה דברים אמורים שצריכה בדיקה לטהרות אבל לבעלה מותרת. אבל רבנו חננאל ז"ל כתב דאין לה וסת בעיא בדיקה לבעלה, ומפורש מאן דמתני הא לא מתני הא כלישנא, אמוראי נינהו אליבא דרב יהודה, מאן דמתני דרב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ב"א, לא מתני הא דריא"ש לעיל דאין לה וסת לא צריכה בדיקה לבעלה, ולא מתני הא דאמר ר"ז משמי' דשמואל דבעי לדייק מיני' דאין לה וסת נמי אינה צריכה בדיקה, ופסק לחומרא כר' יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כרחב"א דמיירי ודאי לבעלה וכן דעת בעל ההלכות. והגאון ר' יצחק ז"ל הביא בהלכותיו ברייתא החמרין והפועלים והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין ערות בין ישנות אם הניחן בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טומאה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר טהורה אני עכ"ל מדלא מפליג אלמא ס"ל... אבל בפרק... אלמא ס"ל הא דאמרן אין לה וסת מותרת לבעלה בלא בדיקה, דוקא אחר שנתחזקה בתחלת נשואין שאינה רואה מחמת תשמיש, ומפרש שני עדים דקאמר ר' חנינא עדים לו ולה לבדוק אחר תשמיש, ור' חנינא לא בעי עדים אלא ג' פעמים, ובעניות דעתין לא מחוור בצורתה דשמעתא דפריך מיני' אשמואל ולישנא דברייתא ר' חנינא קמהדר לתקנה לבעלה ואי נימא נמי דלא מפליג המקשן בין בדיקה קודם ולאחר תשמיש אכתי מה מתרץ דריא"ש לא מתני. ואפשר דס"ל דריא"ש דמפרש במתניתין אין לה וסת אינה צריכה בדיקה, וריא"ש דאמר הלכה כרחב"א לא סתרי אהדדי, דאינה צריכה בדיקה דקאמר אחר שנתחזקה ג' פעמים שאינה רואה דם מחמת תשמיש, דחזיתיה לדעתיה דהרב ז"ל דרחב"א ודאי לא בעי בדיקה לבעלה אלא ג' פעמים ואם לא ראתה אתחזקה שאינה רואה מחמת תשמיש ושוב העדים תקנוה ואינה צריכה בדיקה, אבל כר"ז אמר שמואל לא מתוקם ההוא דרחב"א, דר' זירא קאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדק ודחיק אנפשי' לאוקם בעסוקה בטהרות וישנה ולא אוקם כפשטא דמיירי לבעלה ובג' פעמים הראשונים, ש"מ דקסבר ר"ז אליבי' דשמואל כל לבעלה לא בעי בדיקה אפי' בג' פעמים הראשונים, להכי הוצרך לתרוצי מאן דמתני הא לא מתני הא. ונכון להחמיר כדעת ר"ח ובעל הלכות דאשה שאין לה וסת בודקת עצמה קודם ולאחר תשמיש. והכין משמע בירושלמי [פ"ב ה"ד].
<h2>דף יד.</h2>
בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולא הניחה בכר אלא במקום שמשומר ממאכולת ולמחר מצאה עליו טיפת דם טמאה, וכן אם מצאה דם על עד שלו הבדוק לו שקינח בו עצמו אחר התשמיש טמאה, ואין חלוק בזה בין שהדם משוך או עגול, ואפי' מצאה מאכולת רצופה טמאה שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, וכיון שבשעת בדיקה הי' העד נקי ובמקום שקנחה אין מאכולת, קרוב לומר שהדם בא ממקום שקנחה ומן המקור הוא, ואח"כ שרצה מאכולת על מקום הדם, ואע"ג דאיכא לספוקי שמא לאו דם קנוח הוא, אלא קודם או לאחר קנוח בא מאכולת רצופה על העד וממנה הדם, שהרי מאכולת רצופה לפניך, מ"מ מידי ספק לא נפיק. בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטיחתו בירכה ולמחר מצאה עליו דם טמאה אף שנמצא דם בירכה לא אמרינן שמירכה אתי או שהרגה שם מאכולת, ויש שמחלקין בין עגול למשוך ואין לנו רשות לחלק במקום שאמרו מצאה דם טמאה נדה ולא חלקו בדבר. ועד בדוק שקנחה בה ולא בדקתו אח"כ והניחו תחת הכר אם עגול הדם טהורה דלאו דם קנוח הוא ואם יש בו יתר מגריס טמאה משום כתם, אבל אם משוך הוא טמאה אפי' הוא משהו דדם קנוח הוא, ודוקא בעד שבדוק הי' בתחלה וקנחה בו דינא הכין, אבל עד שאינו בדוק שקנחה עצמה בו אפי' הניחתו במקום משומר אין חוששת אם תמצא עליו כתם קטן בין עגול ובין משוך, ואם יש בו כגריס ועוד בין עגול ובין משוך טמאה משום כתם דהא חזינן דרבי מטמא משום נדה ור' חייא משום כתם ור' יוסי מטהר לגמרי, ואע"ג דאמר ר' זירא דהני תנאי רבי ור' יוסי כהני תנאי, ר' מאיר ור' יוסי, גבי האשה שעשתה צרכיה וראתה דם דר' מאיר מטמא ור' יוסי מטהר וכיון דאתמר התם [נ"ט ע"ב] הלכה כר' יוסי הכא נמי הוי לן לטהרה לגמרי, התם נמי לא ברירא לן דרבי יוסי לגמרי מטהר דלמא דוקא. ותו אף אי ר' יוסי התם לגמרי מטהר ואתמר נמי הלכתא כותי', הכא קאי רבי ור' חייא בחד שיטתא דמטמאי לה, שפיר איכא למימר דלא ס"ל הא דר' זירא דפלוגתא דהכא תלי' בפלוגתא דהתם. ותו בירושלמי דפרקין גרסינן רבי משבח לר' חמא קומי ר' ישמעאל בי רבי יוסי, רב חמא בעי קומי ר' ישמעאל בדקה (ביד) [בעד] שאינו בדוקה, אמר לי' כדברי מי את שאלני כדברי הרב או כדברי התלמיד אמר ליה כדברי תלמיד, אמר לי' אבא אמר כתם ורבי אמר ראיה ע"כ, וכיון דר' יוסי גופא ס"ל טמאה משום כתם, שמע מינה דלא תלי' בדין האשה שעשתה צרכיה ומצאה דם דמטהר ר' יוסי לגמרי. הלכך בהא והא קיימינן כר' יוסי כיון דר' חייא נמי ס"ל טמאה משום כתם כר' יוסי בירושלמי. האשה שהיא עושה צרכיה ומצאה דם עם מי רגליה קייל"ן כר' יוסי דמטהר בין יושבת בין עומדת בין מקלחת בין שותתת. ואיכא מרבואתא דאמרי אף ר' יוסי לא מטהר בין מקלחת ובין שותתת אלא ביושבת, אבל בעומדת אם מקלחת לתוך הספל ונמצא שם דם טהורה, אבל אם שותתת חיישינן, הואיל שאין יכולין מי רגלים לצאת בשפע, דהדרן למקור ומוציאין דם משם. ורבנו חננאל פירש דאף לר' יוסי בעומדת בכל גוונא טמאה משום כתם דלא טיהר אלא משום נדה, וביושבת טהורה דוקא ביושבת על שפת הספל ומקלחת תוך הספל ונמצא הדם בספל, דאי איתא דבתר דתמי מיא אתי דם, על שפת הספל איבעי לה לאשתכוחי. ואף שאין הסוגי' בדוכתין כדבריו יש להחמיר ולחוש להם, דאיכא למימר נמי דההיא לכתחלה דמטהר ר' יוסי אר' שמעון קאי. אבל איש ואשה שעשו צרכיהן ונמצא דם בתוך המים בכל ענין טהורה משום דאיכא ספק ספקא.
<h2>דף יט.</h2>
כתב רב אחא משבחא חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג ושלשה טהורים הירוק וכמימי בשר צלי וכמימי תלתן, נקט הני תלתא דטהורין, לפי שיש בהן פלוגתא, ולאו למעוטי מראה הלבן או ירק כעשב או כתכלת דהני טהורים לכולא עלמא והני חמשה ארבעה נינהו דילפינן מדכתיב תרי דמיה דמיה ד' מיני דמים טמאים ושחור אין מין בפני עצמו דשחור אדום הוא אלא שלקה. והגאון ר' יצחק ז"ל לא הזכיר בהלכותיו לדמים טהורים אלא פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל במימי בשר צלי ותלתן ולא נקט ירוק שבמראה ירק ליכא פלוגתא במסקנא ומדלא פרש שלת"ק דמתניתין תולין במימי בשר צלי ובמימי תלתן אלמא כבית הלל ס"ל ולא תולין. ויש מחבורתנו אומרין במימי בשר צלי ובמימי תלתן קייל"ן כת"ק וכסתם מתני' דתולין וליכא למימר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, שאין סתם זה אחד מן המחלוקת אלא דעת שלישית וג' מחלוקות יש. ובעונותינו טחו עינינו מראות להבחין בין דם לדם, לפיכך אנו מטמאין כל הנוטה למראה אדום ושחור ואין מטהרין אלא לבן ומיני ירק. ומדין הגמרא רואין דם בלילה לאור הנר [כ' ע"ב] דרבי בדק בלילה וביום בודק אפי' ביום המעונן בין העמודים אע"ג שאין מאיר כ"כ כמו תחת הרקיע ואם בודק בחמה עושה צל בידו, והא דאמר במגלה [י"ד ע"א] וכי רואין דם בלילה ההוא באור הכוכבים אתמר, ואנן חשכו עינינו מראות ולא נהוג לראות דם בלילה.
<h2>דף כ:</h2>
יש מי שאומר הא דאמר רבא ההוא דם חמוד הוא כלומר טהור הוא. ולא נהיר האי פרושא שהרי רבא אמר [ס"ו ע"א] תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים חיישינן שמא מחמת חמוד ראתה. ואי דם חמוד טהור מאי הוי אלא ודאי הא דאמר רבא דם חמוד הוא לאו לטהרו אלא להראות בקיאותו.
נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו כיון דליתא קמן ואין בידינו לברר התורה המינתה דכ' וספרה לה לעצמה [כתובות ע"ב ע"א] אבל אם אמרה כזה טהר לי פלוני לא נפשט בגמרא אי יכול חכם לסמוך עלה אם הדין אינו ברור לדידי' דהרי דם לפניך ואין אתה רואה סימן מבורר לטהרו, ומכ"ש שאין נאמנת אם אומרת חכם זה התיר לי והחכם מכחיש כדמשמע התם [שם]. משמשתו נדה תצא בלא כתובה כגון שאמרה פלוני חכם טהר לי הכתם ואשתכח שיקרא. מיהו אין ראי' גמורה שאין נאמנת נגד החכם, דאפשר דמיירי התם שיש עדים בדבר שהחכם טמא, אבל מ"מ מסתבר שהחכם נאמן.
וכיון שהתורה המינתה על נדתה, הלכך אמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני, אינה נאמנת, אבל נתנה אמתלא למה אמרה טמאה אני, נאמנת, כההוא דאי' בירושלמי [כתובות פ"ב ה"ה] שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני אמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה, אמרה ליה אתמול לא הוית בי חילא כי ההיא שעתא, אתא שאל לרב אמר ליה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ואפ"ה שמואל לא עבד עובדא בנפשי' אבל הוחזקה נדה בשכונותיה כגון שלבשה בגדי נדתה בעלה לוקה עלי' משום נדה [כתובות ע"ב ע"א] ומדאמרינן לוקה אלמא כודאי משוי לה ולא מהני אמתלא כיון דעשתה מעשה שלבשה בגדי נדה ואין דבור מוציא מידי מעשה, והיינו טעמא דלוקה עלי' דמסתמא דם נדות ראתה אבל אמרה ולא עשתה מעשה פשיטא דאתי דבור ומבטל דבור דומי' דפה שאסר הוא הפה שהתיר, והוא שנתנה אמתלא יפה לדבור הראשון וכך כ' בעל הלכות אם הוחזקה נדה אינה נאמנת באמתלא, אבל ר' אחא משבחא כתב אף אי לבשה בגדי נדה והוחזקה לכך בשכונותיה אם נתנה אמתלא נאמנת ולמד מהא דאמרינן אמרה טמאה ואח"כ אמרה טהורה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, והוא הדין כשלבשה בגדי נדה ונתנה אמתלא. ולא מצאתי לו חבר בדין זה. גם ההוא עובדא דאייתי רב אחא ראי' וז"ל, רב איקלע לבי שמואל שדר שמואל כסא דברכתא לדביתהו ולא קבילה, דכי הוית יתבא נדה הוה מודעה ליה בכסא דברכתא, דאמר ומשגרו לאנשי ביתיה במתנה כי היכי דנהוי ליה שלמא, וכי שתיא אתי לידי הרגל עברה, והדר אמרה ליה טהורה אני, אלא אחותך היא דאקלעת לגבאי ואמינא אי שתינא קמה אמרה היא לא קא עבדו לי יקרא, אמרנא אשדרנא לך כי היכי דתשתייה איהי, ובעא שמואל מרב ואמר רב נאמנת ע"כ. ואנן לא אשכחנא עובדא הדין לא בירושלמי ולא בבבלי ולא במדרש.
<h2>דף כא.</h2>
בדיני המפלת הרבה חלוקין שאין אנו בקיאין בהן וצריך להחמיר בדבר. המפלת בתוך ארבעים יום להריונה אם אין שם דם אינה טמאה כלל מחמת לידה שאין גמר צורת הולד עד מ"א יום לתחלת העבור בין זכר ובין נקבה כדברי חכמים, ולמ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אפי' בנפל קטן שלא נגמר כלל טמאה מכל מקום משום נדה. המפלת [כ"א ע"א] דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת דמות בהמה חיה ועוף בין טהורים בין טמאין וכל שאינו מצורת אדם אינו ולד, ואם גדול או עב הוא חוששת משום נדה אפי' לא ראתה דם, דכהאי גוונא ודאי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. המפלת שפיר [כ"ד ע"א] מלא דם מלא מים מלא גוונים אין חוששת לולד, ואם הי' מרוקם שיש בו צורת אדם תשב לזכר ולנקבה לחומרא, דטמאה שבועים ואין לה ימי טוהר ואיזהו שפיר מרוקם [כ"ה ע"ב] אבא שאול אומר תחלת ברייתו של אדם כרשון שתי עיניו כשתי טיפי זבוב, פי' עיני זבוב, מרחקות זה מזה, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה וחתוך ידים ורגלים אין לו וגויתו כעדשה, ונקבה ניכרת כשעורה סדוקה לארכה, וכן המפלת חתיכה לבנה [כ"א ע"א] שיש בו עצם תשב לזכר ולנקבה. ויש שתמהו מהא דתני' [כ"ח ע"א] המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה, שמע מינה דבעינן חתוך אצבעות אבל חתיכה בעלמא אף שיש בו עצם לא. ומתרצי דלא בעינן חתוכה אלא לענין דמביאה קרבן ונאכל, אבל לענין טומאת לידה לא לבד חתיכה שיש בו עצם אפי' שפיר מרוקם מטמא ולא מצינו שהצריכו חתוך אצבעות. ולא משמע כן מדמסיים גבי יד חתוכה אין חוששין שמא מגוף אטום בא, משמע באין חתוך אצבעות אמרינן מגוף אטום בא ואין אמו טמאה לידה [כ"ג ע"ב], אבל בחתיכה לבנה שיש בו עצם ידעו חז"ל דלאו מגוף אטום בא. מיהו חתיכה אחרת אם אינה חתוכה אינה טמאה לידה דבהדי' קתני יד חתוכה טמאה לידה. והנכון המפלת יד שאינה חתוכה, ידים מוכיחות שמגוף אטום בא, וכך ידעו חז"ל כמו שידעו שחתיכה לבנה שיש בו עצם אינו בא מגוף אטום, וכמו שידוע להם שסנדל שכרוך בו ולד גם הוא ולד ואין כרוך בו אינו ולד. ומסיים בגמ' המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה, והכי נמי המפלת חתיכה לבנה שיש בה עצם אין נותנין לה ימי טוהר.
כתב רב אחא אשה שהפילה תוך ארבעים יום לעוברה לא נגמר צורת הולד ואינה חוששת לולד ואבעיה ליה מי אמרינן אע"ג דלא גמר צורתה דולד כיון דהפילה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, או דלמא הני מילי היכא דנגמר צורת ולד דמפתח טפי, אבל עד יום מ' דאכתי לא נגמר צורתיה לאו פתיחת הקבר הוא, ואי חזיא דם חוששת לנדתה, ואי לא לא, ודאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא אמרינן, אפשט מהא דתנו רבנן [כריתות י' ע"א] יולדת שוחטין וזורקין עליה יום מ' לזכר ופ' לנקבה וקשי' לן יום מ' לזכר ופ' לנקבה, אימור אמרינן שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפרה דחזי למיכל פיסחא בערב, הכא אימתי מתיא כפרה למחר, לאורתא לאו בת מיכל פיסחא היא, ומוקמינן לה יום מ' לזכר ליצירת זכר ויום פ' לנקבה ליצירת נקבה ומנו ר' ישמעאל ואמרינן האי למאי מאי דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והיא נדה ודאית, קמ"ל דהיכא אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם היכא דגמר צורתיה דולד דמיפתח טפי, אבל הכא כיון דלא גמר צורתיה דולד לא מפתח טפי ואפשר לפה"ק בלא דם וכן הלכתא עכ"ל, אלמא דלא ס"ל כר' יהודה דמתניתין [כ"א ע"א] אלא כרבנן דאמרי המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה אבל אין עמה דם טהורה. וראינו מי שכתב דסותר רב אחא דברי עצמו דגבי אין קושי לנפלים כתב [פ' תזריע] אי חזת תרי יומי והפילה לשלישי אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם והוו לה תלתא בזיבה דאדבריה רבא לרב שמואל מר [ס"ו ע"א] ודרש קישתה שנים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים, קסבר אין קשוי לנפלים ואי אפשר לפה"ק בלא דם, ואמר רב פפא לרבא ל"ל ג' ימים והא אמר ר' זירא בנות ישראל אפי' על טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, אמר ליה אנא אמינא לך אסורא ואת אמרת לי מנהגא עכ"ל, אלמא ס"ל הוא גופא דרבא מצד הדין קים ליה דאי אפשר לפה"ק בלא דם אפי' בנפל ולאו קושי' היא דרבא הוא דאמר ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים משום דא"א שיצא הנפל בלא דם, בנפל שנגמר צורתו מיירי דעב קצת אבל לא נגמרה צורתו כגון תוך מ' יום ועדיין דק מאד אפשר בלא דם. תדע שיש לחלק כהאי גוונא דהא ר' יהודה דאמר במתני' המפלת חתיכה טמאה אפי' אין עמה דם משום דס"ל א"א לפה"ק בלא דם ע"כ מודה... והכי נמי יש לחלק לרבא בחתיכה קטנה ודוגמתו נפל שלא נגמר צורתו אפשר שיצא בלא דם, ובחתיכה גדולה וכן בנגמר צורת נפל אמרינן אי אפשר בלא דם. והכי נמי מתרץ רבא גופא ההיא ברייתא... [כ"ב ע"ב] אלמא בחתיכה קטנה ס"ל לרבא אפשר שתצא בלא דם וכן נראה מהא דאבעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא... [כ"א ע"ב] ויש מן הראשונים שאמרו הא דאמר ר' יוחנן בדם אגור בתוך החתיכה טמאה לא קייל"ן כותי' דהא מסקינן [כ"ב ע"א] רבא אמר דכולא עלמא ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ומפני שיש פרושים הרבה בשמעתין אכתוב המחוור בעניות דעתין הא דאמר אביי בשפופרת ודאי נאיד מהך אוקימתא דחיקה דמקשן דס"ל דפליגי בפילי פלויי, פי' שהדם בבקעים של חתיכה ונוגע בבשרה, דלא אדכר מידי בברייתא, אלא ודאי נמי בחתיכה דעלמא דשיעא והדם בתוכו פליגי, והכי קאמר אביי, רבי אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכל דם חתיכה כדם נדה דנינן ליה, מיהו רחמנא מיעט דלא ליטמא דכתיב בבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה, ומטעם חציצה קאתינן עליה, ולהכי כל שאינו נוגע הדם בבשרה טהורה, ויש בזה קולא וחומרא, קולא אפי' דם אגור בתוך החתיכה שודאי אינו דם חתיכה אלא דם נדה, שהחתיכה ככלי וכצלוחית המחזקת הדם מ"מ טהורה לר' אליעזר, כיון שאין נוגע בבשרה, מיהו דם חתיכה דפלי פלויי אף שנראה כדם חתיכה מכל מקום טמאה, שהרי נוגע בבשרה ודרכה של אשה לראות דם בחתיכה וזו החומרא. וחכמים ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, כלומר דם חתיכה זו ולא דם נדה כדייקינן בלישנא דברייתא וחכמים אומרין אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כלומר מה שאמרה תורה בבשרה דמיני' ממעטינן דם בשפופרת, שפופרת איצטריך קרא למעט, כיון דההוא דם דנפיק ממקור ע"י שפופרת ודאי דם נדה הוא, אבל דם שבא עם החתיכה אפי' פילי פלויי ונוגע בבשרה לא איצטריך קרא למעט שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, והכי נמי אית לחכמים צד חומרא, אי חזינן בתוך החתיכה דם אגור שנראה שחתיכה ככלי המחזיק הדם טמאה ודאי דזה דם נדה כר' יוחנן, דליכא למעוטי מבשרה ולא בשפופרת, דשאני שפופרת דאינה מינו וחוצץ, אבל בשר מין במינו הוא ואינו חוצץ, וכיון דההוא דם לאו דם חתיכה אלא דם נדה ליכא לטהרה משום חציצה דאינו חוצץ. ובהכי סלקא שמעתא שפיר דבין לאביי ובין לרבא הלכה כמ"ד אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, וכל דם חתיכה בין דשיעא בין פילי פלויי טהור, אבל דם אגור בתוך החתיכה דם נדה הוא כר' יוחנן, ומכל שכן אם מוציאה דם בידה דטמאה דמין במינו אינו חוצץ והאי דם מן המקור. ודם נדה בין לח בין יבש טמאה.
<h2>דף כב:</h2>
והמפלת כמין קליפה כמין שערה כמין יבחושין אדומין ואדומין אכולי תטיל למים פושרין מעת לעת אם נמוחו טמאים דחזינן דדם הוא, לא נמוחו טהורין, דבריה בפני עצמו הוא ובא ממכה, והפושרין צריכין להיות פושרין כל מעת לעת כר' שמעון בן גמליאל [נ"ו ע"א]. ויש מי שאומר שאין צריכין פושרין כל מעת לעת כיון דלא נפשט... ודאמרינן אם לא נמוחו טהורין דברי' בפני עצמו הוא דוקא צורת קליפות ושערות ועפר וכו' דצורות משונות הן ולא נפיק דם בכהאי גוונא, אבל חתיכת דם יבש טמאה אע"ג דלא נימוחה, דדם נדה מטמא לח ויבש כדתנן [נ"ד ע"ב] דם נדה ובשר המת מטמאין לחים ויבשים והשרץ והנבלה אין מטמאין יבשים ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ויבשין וכמה שרייתן בפושרין מעת לעת, ומדסיפא קרי לשרץ ונבלה לחים אם יכולין להשרות ולחזור כמות שהיו ויבשים שאמר אם אינן חוזרין לכמות שהיו, מכלל דיבשים בנדה דקאמר דמטמא אפי' אינו חוזר כלל לכמות שהיו. ואם תאמר דלמא מתני' איירי בדם נדה שהי' לח מעיקרא ואח"כ נתיבש ובההוא אמרינן, לא ס"ד דאתמר עלה דם נדה מטמא לח ויבש מנ"ל א"ר יצחק כתיב דם יהי' זובה בבשרה יהי' בהויתו יהי ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנ"ל, ותו הא דתנן מנ"ל, יהי' רבוי הוא והכל מרבה אפי' דם יבש מעיקרא. ויש שמשיבין דמתניתין לא איירי ביבש מעיקרו מדפריך יבש מעיקרו מנ"ל ותו הא דתנן וקשי' להו מאי ותו אלמא דלא ידיענן דיבש מעיקרא טמא אלא מהאי דמפלת כמין קליפה ובההוא אתמר אם לא נמוח טהורה, ודבריהם אינם נראין דודאי מתניתין דדם נדה סתמא קתני דם נדה מטמא לח ויבש, ויבש אפי' מעיקרא משמע, והא דפריך ותו הא דתנן המפלת כעין קליפה לאו לאוכוחי דיבש מעיקרא נמי טמא, דממתניתין דדם נדה נמי משמע יבש מעיקרא, אלא הכי פריך ותו כלומר אף אי דם יבש מעיקרו טמא, מנל"ן בדבר שהוא משונה כקליפה ויבחושין שטמאה ומשני יהיה רבוי הוא לרבות הכל, מיהו קליפה הואיל ומשונה ואין נראה כדם בעי נימוח, אבל דם יבש מעיקרא שנראה כדם טמא אפי' לא נימוח טמאה, והכי נמי אמרינן [כ"א ע"א] גבי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דמפלת חתיכה אפי' אין עמה דם טמאה א"ר יהודה אמר שמואל לא טמא ר' יהודה אלא בחתיכה של ד' מיני דמים אבל שאר מיני דמים טהורה ור' יוחנן אמר של ארבע מיני דמים דברי הכל טמאין לא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת אי מד' מיני דמים הפילה או לבנה או ירוקה, מכל הני שקלא וטריא שמעינן דמד' מיני דמים טמאה ולא משתמע שאמרו תטיל למים כדקתני גבי המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו', דבהא ודאי מודה ר' יהודה דאם אינו נמוח טהורה כדמוכח לקמן [כ"ב ע"ב] ותו מדפריך הכא [כ"ב ע"א] בפשיטות למאי דאמרת יבש מעיקרו טמא. אי הכי בלא נמוח נמי תטמא קליפה ושערה, אלמא פשיטא לי' אי דם יבש מעיקרא טמא לא בעי נימוח, ומשום הכי הוצרך לשנות שאני קליפה ושערה כי לא נמוחו אמרינן בריה בפני עצמה היא, אלמא דוקא בקליפה דמשונה בעי נימוח. ודאי ר' יוסי בר חנינא דבעי מר' אלעזר דם יבש מעקרא מהו, איהו מספקא לי' אי ממתניתין דדם נדה, דמטמא דם יבש שאינו נמוח, יבש מעיקרא נמי משמע, אבל ר' אלעזר דמהדר לי' הא נמי תניתוה המפלת כמין קליפה וכו' לאוכוחי בעי דמתניתין דדם נדה דמטמא יבש אפי' ביבש מעיקרא איירי, ומטמא אף שאינו נמוח, ולהכי אקשי לי' ר' יוסי אי הכי כמין קליפה תטמא נמי בלא נמוח, ומהדר לי' קליפה אי לא נמוח ברי' בפני עצמה, אבל דם יבש שאין לו צורת בריה בפני עצמה לא צריך נמוח. וחזינא דירושלמי דפרקין מסיע לן דאתמר המפלת דם יבש ר' לעזר אמר טמאה ר' יוסי בן חנינה אמר טהורה מתניתא פליגי על ריב"ח, דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין, פתר לה שהיו לחין ויבשו, מתניתא פליגי על ר' לעזר המפלת כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין תטיל למים ואם נמוחו טמאה, פתר לה משום ברי' כלומר להכי אינו נמוח טהור דברי' משונה הוא ולא דם, אבל דם אפי' יבש מעיקרו ולא נמוח טמא. מתניתא פליגא על ר' יוסי בר חנינא, מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפין אדומין ובא מעשה לפני חכמים ושלחו לרופאים ואמרו מכה יש לה בפנים, שוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובא מעשה לפני חכמים ושאלו לרופאים ואמרו שומא יש לה בפנים, ומסיים טעמא מפני שיש שומא ויש מכה, הא אין שומא ואין מכה לא (בדאו) [כדאי'] פליגין עלי' דר' יוסי ב"ר חנינא ולית ליה קיום, פי' הני תרי מעשיות דלא ס"ל לטהר יבש מעיקרו עד ששמעו שהוא ממכה ואח"כ בדקו אם לא נמוח, הא אין מכה טמאו יבש מעיקרו ולא נמוח, פליגי על ריב"ח ואין הלכה כמותו. תניא המפלת כמין שערות אדומות תטיל למים ובפושרין ר' שמעון בן גמליאל אומר ממעכתו ברוק על גב צפורן, מאי בינייהו, אמר רבינא מעוך על ידי דחק איכא בינייהו, לרשב"ג אף אם מעכו על ידי דחק בצפורן נמי דם הוי וטמאה, ותנא קמא פליג עלי' דלא צריך בדיקה ע"י דחק, והלכה כת"ק כדתני' בברייתא דשאלו לרופאים ומפרש ריש לקיש דבדקו בפושרין, והכי נמי סתם רבי במתני' [נ"ד ע"ב] מיהו ודאי אף לת"ק מהני אם ממעכו בצפורן ולא נמוחו דכ"ש הוא דלא ימחו בפושרין.
<h2>דף כד:</h2>
המפלת סנדל או שליה תשב לזכר ולנקבה ואין נותנין לה ימי טוהר, לא שהשליה ולד אלא שאין שליה בלא ולד וכל שיש שליה בבית הבית טמא. וסנדל הוא חתיכת בשר כלשון של שור והוא ולד ונפחתה צורתו ע"י ולד שעמו שדחקו.
<h2>דף כו.</h2>
[ב"ק י"א ע"א] ושלי' שיצאה מקצתו ביום ראשון ומקצתו ביום שני מונין לה ימי טומאה מראשון מספק שמא רוב מחוי ולד יצא ביום ראשון אבל לא מניא סוף שבועים דנקבה אלא משני דלמא ביום שני נפק רוב מחוי הולד ומיום זה תחלת הלידה.
<h2>דף כו:</h2>
יצאה שלי' קודם הולד אין תולין אותו בולד אפי' הוא בן קיימא ואומרין שלי' ולד אחר ונקבה הי' בה ונמוח ונותנין לה ימי טומאת נקבה ולא ימי טהר דנקבה ואם הפילה נפל ובא שלי' אחריו אפי' ביומו אין תולין בו ואמרינן שליה מולד אחר הוא ונותנין לה ימי טומאת נקבה כדמסקינן בהמפלת אין תולין שליה אלא בדבר שהוא של קיימא וכ"כ ר' אחא משבחא ובעל הלכות דתלינן בבן קיימא דאית בי' חיותא דאמרינן בזע לשליה ונפק אבל בנפל לא תלינן דאם איתא דהא שלי' דההוא נפל, בהדי' הוה אתיא, אלא שליה דההוא נפל איתמח, והא שליה ולד הוי בה ואיתמח ובעיא למיתב ימי טומאה עכ"ל. ואם היתה שלי' קשורה בנפל זה אפי' הנפל דמות בהמה חיה ועוף והוא זכר אין תולין שלי' בולד אחר ואם אין קשורה בו חוששין לולד נקבה אע"ג שהנפל נראה זכר.
<h2>דף כז.</h2>
ואם ילדה אשה ולד של קיימא פרשו רבותינו קיימא שחי ממש ואח"כ יצא השליה אין חוששין לולד אחר ותולין השלי' בולד זה עד כ"ג יום חוץ מיום לידת הולד והיינו דאמר ר' יוסף עד כ"ד אמרת לן. ויש מי שאומר שתולין עד ל"ג יום ולא חזי לן לאקולי כולי האי. ואם יצאה שליה אחר כ"ג חיישינן שמא נקבה הי' בתוכה ונותנין לה ימי טומאת נקבה ואין לה ימי טוהר.
<h2>דף כח.</h2>
הוציא עובר את ידו או את רגלו והחזירו אמו טמאה לידה מדרבנן וצריכה לישב שבועים משום נקבה, ואם ילדה אח"כ תשב מחדש כיולדת, אבל מדאורייתא אינה טמאה לידה עד שיוציא רוב איבריו או עד שיוציא רוב ראשו וכמה רוב ראשו פדחתו. ואם יצא הולד מחותך אבר אבר בין שיצאו איבריו כסדר בין שיצאו מסורס אינו לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו הרי זה כרובו, אבל כיון שנחתך בעינן כל הראש ויש אומרין אף במחותך הוי לידה אם יצא רוב הראש.
המפלת טומטום ואנדרוגינוס נותנין לה ימי טומאת נקבה ואין לה אלא ימי טוהר דזכר.
<h2>דף כט.</h2>
המפלת ואין ידוע מה הפילה אם לא הוחזקה עוברה תשב לזכר ולנקבה ולנדה דאפשר שלא הפילה ולד כלל אלא דם יצא ממנה והויא נדה להכי תשב י"ד בטומאה ואין לה ימי טוהר. הוחזקה עוברה תשב לזכר ולנקבה דרוב נשים ולד מעליא יולדות ונותנין לה שבועים דנקבה אבל אין לה אלא ימי טוהר דזכר. ואי קשי' מדאמרינן בפרקין [כ"ח ע"א] המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין אומרין שמא מגוף אטום בא, רבה ור"ח דאמרי תרוייהו אין נותנין לה ימי טהר, מאי טעמא אימא הרחיקה לידתה מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה, ואי ס"ד כל כי האי גוונא אימא הרחיקה לידתה וליתני נמי ולנדה, כלומר כדי שנדע שאין לה ימי טהר אמר אביי אי תנא ולנדה הו"א מביא קרבן ואינו נאכל, דמספקא לן אי ולד הוא, קמ"ל דודאי ולד הוא ונאכל, מיהו אין לה ימי טהר דאימא הרחיקה לידתה, אלמא בההיא דמפלת ואין ידוע מה הפילה לית לה ימי טהר, כד דייקינן שפיר לא קשי', דכי אקשי ר' יוסף לרבה ולר"ח ממתני' דמפלת אכתי לא ידע טעמא דמתני' והוי קשי' לי' פשיטא אם אינה יודעת מה הפילה שתשב לזכר ולנקבה לחומרא ומאי קמ"ל, ומסתבר לי' לאוקי מתני' שהפילה יד חתוכה וקמ"ל דמולד הוא. ודייק שפיר מדלא קתני ולנדה שמע מינה דיש לה ימי טוהר דלא כרבה ור"ח דחששו שמא הרחיקה לידתה, ולהאי סברא אביי מפרק דלעולם למתני' נמי אין לה ימי טהר דאימא הרחיקה לידתה, והא דלא תני לנדה דאי תנא לה הו"א דקרבן אינו נאכל קמ"ל דנאכל דודאי ולד הוא. אבל השתא דשמעינן הא דריב"ל אי הוחזקה עוברה והפילה לנהר אף שלא ידעה מה הפילה, מחזקינן לי' לולד מעליא דרוב נשים ולד של קיימא יולדות, מתני' כפשוטא המפלת ואין ידוע מה הפילה שנפל לנהר, כיון דהוחזקה עוברה אמרינן ולד גמור הוא ויש לה ימי טהר דזכר ולא דמי ליד חתוכה דהתם אף שמולד קאתי ודאי רוב הולד יצא מקודם או יצא אח"כ כיון דריעותא לפנינו שהפילה מקצת מגוף שלם, אמרינן הרחיקה לידתה ולא ידיענן מאימתי נימני ימי טהר, להכי לא יהבינן לה.
<h2>דף ל.</h2>
היולדת טמאה נדה אעפ"י שלא ראתה דם דכתיב כימי נדת דותה תטמא לזכר ז' ימים ולנקבה י"ד יום וזהו אף למאן דאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וצריכה ז' נקיים לטהרתה כמו שאמרנו דעכשיו כולהון יולדות בזוב שווינהו רבנן, וכיון דקייל"ן ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לז' נקיים, אם לא הפסיקה ראי' ביניהם עולין לה אם ספרה ז' נקיים בימי לידה, ואם שלמו ז"נ בי"ד לנקבה גזרת הכתוב הוא שעדיין טמאה עד סוף י"ד, וטבילתה קודם לכן לא מהני, שהרי התורה אמרה וטמאה שבועים כנדתה ובנדה כתיב ז' ימים תהא בנדתה ולא מהני שום טהרה, וטבילתה קודם זמן זה כאלו לא טבלה. ואם לא היו לה ז' נקיים בימי לידה תמנה ז"נ בימי טוהר שהם שלשה ושלשים לזכר המתחילים מיד אחר ז' טומאת לידה לזכר, וששה וששים יום לנקבה המתחילין מיד אחר י"ד טומאת לידה דנקבה. ואם לא ראתה בהן וטבלה טהורה לבעלה, ואם ראתה בהם ולא היו לה ז' נקיים רצופין פשיטא לן שאינן עולין לנקיים דזיבה, דהא נקיים מדם טמא בעינן, אע"ג דהשתא בימי טוהר קיימא, מ"מ כל זמן שלא הי' לה נקיים מזובה דמה טמא דקייל"ן מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו אחר ששלמו לה ז' דזכר וי"ד דנקבה וטבלה, ואם היתה זבה קודם לידה, אחר שספרה ז"נ לזיבתה וטבלה, אבל קודם שעברו ימים הראויים וקודם שטבלה המעין טמא ולא מקרי דם טוהר כדמוכח מפ' בנות כותים [ל"ה ע"ב] ולמנהגנו שאין אנו בועלין על דם טוהר אפי' אחר שספרה ז' נקיים בין בימי לידה בין בימי טהר וראתה בימי טהר צריכה לישב ז' נקיים ככל דם דעלמא. ובמקום שבועלין על דם טוהר צריכין לפרוש ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה דאז נשלמו ימי טהר לתחלת הלידה כדאי' בערבי פסחים [קי"ז ע"א] היושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכמה אמר רב עונה שעד זמן זה שמשה אעפ"י שראתה יש לחוש שגם ליל מ"א ופ"א לא תחוש בראי' התקינו שתפרש אעפ"י שלא ראתה. ובעל הלכות פי' ואין אנו רואין טעם, וכי כל הנשים וסתן בליל מ"א ופ"א הרי קייל"ן כרב, ועוד אדרבה דימי עוברה ומיניקותא אפי' הי' לה וסת קבוע אין צריכה לחוש דמסולקות בדמים וגם לא שמענו מי שחשש לזה בגבולנו שאין בועלים על דם טוהר.
כתב רב אחא אשה שהפילה תוך ארבעים יום לעוברה לא נגמר צורת הולד ואינה חוששת לולד ואבעיה ליה מי אמרינן אע"ג דלא גמר צורתה דולד כיון דהפילה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, או דלמא הני מילי היכא דנגמר צורת ולד דמפתח טפי, אבל עד יום מ' דאכתי לא נגמר צורתיה לאו פתיחת הקבר הוא, ואי חזיא דם חוששת לנדתה, ואי לא לא, ודאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא אמרינן, אפשט מהא דתנו רבנן [כריתות י' ע"א] יולדת שוחטין וזורקין עליה יום מ' לזכר ופ' לנקבה וקשי' לן יום מ' לזכר ופ' לנקבה, אימור אמרינן שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפרה דחזי למיכל פיסחא בערב, הכא אימתי מתיא כפרה למחר, לאורתא לאו בת מיכל פיסחא היא, ומוקמינן לה יום מ' לזכר ליצירת זכר ויום פ' לנקבה ליצירת נקבה ומנו ר' ישמעאל ואמרינן האי למאי מאי דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והיא נדה ודאית, קמ"ל דהיכא אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם היכא דגמר צורתיה דולד דמיפתח טפי, אבל הכא כיון דלא גמר צורתיה דולד לא מפתח טפי ואפשר לפה"ק בלא דם וכן הלכתא עכ"ל, אלמא דלא ס"ל כר' יהודה דמתניתין [כ"א ע"א] אלא כרבנן דאמרי המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה אבל אין עמה דם טהורה. וראינו מי שכתב דסותר רב אחא דברי עצמו דגבי אין קושי לנפלים כתב [פ' תזריע] אי חזת תרי יומי והפילה לשלישי אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם והוו לה תלתא בזיבה דאדבריה רבא לרב שמואל מר [ס"ו ע"א] ודרש קישתה שנים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים, קסבר אין קשוי לנפלים ואי אפשר לפה"ק בלא דם, ואמר רב פפא לרבא ל"ל ג' ימים והא אמר ר' זירא בנות ישראל אפי' על טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, אמר ליה אנא אמינא לך אסורא ואת אמרת לי מנהגא עכ"ל, אלמא ס"ל הוא גופא דרבא מצד הדין קים ליה דאי אפשר לפה"ק בלא דם אפי' בנפל ולאו קושי' היא דרבא הוא דאמר ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים משום דא"א שיצא הנפל בלא דם, בנפל שנגמר צורתו מיירי דעב קצת אבל לא נגמרה צורתו כגון תוך מ' יום ועדיין דק מאד אפשר בלא דם. תדע שיש לחלק כהאי גוונא דהא ר' יהודה דאמר במתני' המפלת חתיכה טמאה אפי' אין עמה דם משום דס"ל א"א לפה"ק בלא דם ע"כ מודה... והכי נמי יש לחלק לרבא בחתיכה קטנה ודוגמתו נפל שלא נגמר צורתו אפשר שיצא בלא דם, ובחתיכה גדולה וכן בנגמר צורת נפל אמרינן אי אפשר בלא דם. והכי נמי מתרץ רבא גופא ההיא ברייתא... [כ"ב ע"ב] אלמא בחתיכה קטנה ס"ל לרבא אפשר שתצא בלא דם וכן נראה מהא דאבעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא... [כ"א ע"ב] ויש מן הראשונים שאמרו הא דאמר ר' יוחנן בדם אגור בתוך החתיכה טמאה לא קייל"ן כותי' דהא מסקינן [כ"ב ע"א] רבא אמר דכולא עלמא ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ומפני שיש פרושים הרבה בשמעתין אכתוב המחוור בעניות דעתין הא דאמר אביי בשפופרת ודאי נאיד מהך אוקימתא דחיקה דמקשן דס"ל דפליגי בפילי פלויי, פי' שהדם בבקעים של חתיכה ונוגע בבשרה, דלא אדכר מידי בברייתא, אלא ודאי נמי בחתיכה דעלמא דשיעא והדם בתוכו פליגי, והכי קאמר אביי, רבי אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכל דם חתיכה כדם נדה דנינן ליה, מיהו רחמנא מיעט דלא ליטמא דכתיב בבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה, ומטעם חציצה קאתינן עליה, ולהכי כל שאינו נוגע הדם בבשרה טהורה, ויש בזה קולא וחומרא, קולא אפי' דם אגור בתוך החתיכה שודאי אינו דם חתיכה אלא דם נדה, שהחתיכה ככלי וכצלוחית המחזקת הדם מ"מ טהורה לר' אליעזר, כיון שאין נוגע בבשרה, מיהו דם חתיכה דפלי פלויי אף שנראה כדם חתיכה מכל מקום טמאה, שהרי נוגע בבשרה ודרכה של אשה לראות דם בחתיכה וזו החומרא. וחכמים ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, כלומר דם חתיכה זו ולא דם נדה כדייקינן בלישנא דברייתא וחכמים אומרין אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כלומר מה שאמרה תורה בבשרה דמיני' ממעטינן דם בשפופרת, שפופרת איצטריך קרא למעט, כיון דההוא דם דנפיק ממקור ע"י שפופרת ודאי דם נדה הוא, אבל דם שבא עם החתיכה אפי' פילי פלויי ונוגע בבשרה לא איצטריך קרא למעט שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, והכי נמי אית לחכמים צד חומרא, אי חזינן בתוך החתיכה דם אגור שנראה שחתיכה ככלי המחזיק הדם טמאה ודאי דזה דם נדה כר' יוחנן, דליכא למעוטי מבשרה ולא בשפופרת, דשאני שפופרת דאינה מינו וחוצץ, אבל בשר מין במינו הוא ואינו חוצץ, וכיון דההוא דם לאו דם חתיכה אלא דם נדה ליכא לטהרה משום חציצה דאינו חוצץ. ובהכי סלקא שמעתא שפיר דבין לאביי ובין לרבא הלכה כמ"ד אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, וכל דם חתיכה בין דשיעא בין פילי פלויי טהור, אבל דם אגור בתוך החתיכה דם נדה הוא כר' יוחנן, ומכל שכן אם מוציאה דם בידה דטמאה דמין במינו אינו חוצץ והאי דם מן המקור. ודם נדה בין לח בין יבש טמאה.
<h2>דף לז.</h2>
תנו רבנן [ת"כ מצורע] ואשה כי תהי' זבה, יכול זבה מכל מקום תהא טמאה, ת"ל והיא גלתה את מקור דמי' ללמד שאין דם מטמא אלא מן המקור, יכול כל מראה זוב מטמאה, ת"ל דם ואין דם אלא אדום, ומדכתיב דמיה ילפינן כמה מיני דמים טמאים כאשר יבואר למטה. זובה בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ, וצריך קרא כי היכא דלא נילף מזב. אין לי אלא נדה, זבה מנין שמטמאה בפנים ת"ל זובה בבשרה, כלומר אע"ג דבנדה כתיב מדאפקא בלשון זיבה ידענו דזיבה נמי דינה הכי, שבעת ימים תהי' בנדתה ולא בזיבתה, כלומר נדה אם תראה כל ז' טובלת לערב אבל בזיבתה אם היא רואה כל ז' א"א לטבול דצריכה ז' נקיים. יכול כל שבעה ת"ל תהי' אעפ"י שאינה רואה אלא ראי' אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום ביום שביעי ת"ל ז' ימים תהי' בנדתה תהא בנדתה כל ז'. ואשה כי יזוב זוב דמה, בין גיורת בין משוחררת בין שפחה בין בת ישראל. ימים רבים ימים שנים, יכול הרבה, א"ר עקיבא כל ששמועו מועט ושמועו מרובה תפשת מועט תפשת. א"ר נחמיא וכי בא הכתוב לפתוח או לנעול, לא בא אלא לפתוח, אם אתה אומר י' ימים עדיין אני אומר דלמא ק' או אלף, וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. אמר רבי מנא משום ר' יהודה ימים שנים, יכול מרובים אם מרובין הלא נאמר רבים, אלא ימים, מעוט ימים שנים, רבים שלשה, יכול עשרה, אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מעוט ימים שנים, אף רבים מעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה וכי נאמר ימים ורבים, אלא ימים רבים, הא כיצד הרבים יהי' מרובים על שנים, וכמה, הוי אומר שלשה. יכול כל הרואה שלשה בתחלה תהא זבה, ומה אני מקיים ואשה כי תהי' זבה ברואה יום א' ת"ל בלא עת נדתה וגו' אחר נדתה מטמאה בזיבה. אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין, ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום א', שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה מנין מה מצינו ברביעי שאחר נדה שראוי לספירה וראוי לזיבה אף [אני] אביא אלו הימים שראוים לספירה, שהם ראוים לזיבה ומנין לרבות אחד עשר, פי' שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' ימים רצופין ת"ל בלא עת נדתה, דמשמע אפי' מופלג לימים רבים, דאייתר כיון דכתיב כי תזוב על נדתה, ועל משמע בסמוך. יכול שאני מרבה אף י"ב מרבה אני י"א שראוי לספירת או כי תזוב, דמיניה מרבינן דיש זיבה בראתה בג"ד דכלו ז' נקיים בי"א, ומוציא אני י"ב שאין ראוי לספירת או כי תזוב. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה, מנין הרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי. יום א' מנין, ת"ל כל, טמאה היא מלמד שמטמאה את בועלה כנדה, ומנין שאם ראתה יום א' או שנים ששומרת יום א' וטבלה וטהורה היא ת"ל טמאה היא, מעוטא שאינה משמרת אלא יום א'. ואם טהרה מזובה וספרה לה לעצמה ז' ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחד לכולן, ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק. וההוא דמרבינן י"א ימי זיבה מקרא לאו ד"ה הוא דקייל"ן י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני הוא [ע"ב ע"ב]. וכ' הגאון ר' יצחק, כללא דנקטי' מהני מתנייתא נדה דאורייתא דחזיא דמה יומא חד, ההוא יומא תחלת נדה ומשלמה עליה שבעה יומי, לא שנא חזיא דם בכולהו יומי ולא שנא לא חזיא אלא יומא חד, וכדנפקן שבעה יומי טבלה בליל שמיני ומשתריא לבעלה. ואי חזיא דם בשמיני עיילא תוך י"א יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות. חזיא בהן חד יומא הויא זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר, הלכך בעי שמור תשיעי וטובלת ומשתריא לליל עשירי, ואי חזיא בתשיעי בעיא שמור יום עשירי ועדיין זבה קטנה היא, ואי לא חזיא בעשירי טבלה ומשתריא לערב ואי חזיא גם ביום עשירי הוי זבה גדולה דהא חזיא ג' ימים רצופין ובעיא למיתב ז' נקיים הכין דינא ביומי דזיבות, אי חזיא חד יומא, משמרת כנגדו חד יומא, ואי חזיא תרי יומי משמרת נמי חד יומא, לבד מיום י"א דימי זיבה דלא בעיא שמור הואיל ונפקן ימי זיבה ויום י"ב הוא תחלת נדה, ואי חזיא הויא נדה כל ז'. הדין דין דאורייתא דהוו עבדן בנת ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעט רבנן דהוו בקיאי בהני וחלשה דעתייהו ולא יכלי לאפרושי בין דם טהור לדם טמא כדאמרינן [כ' ע"א] אמר ר' יוחנן חכמתיה דר' חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, דכי מטמאינא מטהר, מטהרנא מטמא, ואמר ר' זירא טיבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי, ומה רבה דידע בטיבעא לא חזי ואנא אחזי, וחזו נמי דהני נשי לא ידעו תקון וסתות, חשו רבנן דלמא משלמא דם טמא לדם טהור וטבלן ואתי לידי כרת, דהא אפשר דם דחזיא בשית יומא טהור, וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד וצריך למשלם עליה שבעה יומי, וכיון דסבירא להו דם דכולהו שבעה דם טמא הוא, אמרי כבר שלימו לן שבעה וטבלן לאורתא ואתי לידי כרת, הלכך חשו רבנן ועבדו הרחקה לסלוקי כל ספקי ואצריכי למיתב ז' נקיים על כל דם, והיינו דאמרינן [ס"ו ע"א] א"ר יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוודית ראתה יום א' תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן שלשה תשב ז' נקיים. א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים. ואע"ג דבהאי תקנתא דרבי ליכא למיחש לאסור עבדי רבנן הרחקה יתרה ונהיגו בנות ישראל כר' זירא. וה"נ עבדינן בימי טוהר דיולדת אע"ג דקיי"ל כרב [ל"ה ע"א] מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז' נקיים בימי טהר נמי עבדינן הרחקה יתרה כר' זירא וכל דם דחזיא בימי טהר יתבה עליה ז' נקיים ובתר הכי טבלה ומשתריא לבעלה, ואע"ג דלא נפקי ימי טוהר כיון דיתבא ז' נקיים ותו לא חזיא שריא עכ"ל. ולא ברירא לן אי בעי למימר שכל דם שרואה בימי טוהר צריכה ז' נקיים דעליה נמי קאי חומרת ר' זירא או בעי למימר כיון דקייל"ן ביומי וטבילה תלי' ואיכא למימר אי יולדת בזוב אף לאחר שספרה ז' נקיים אי לא טבלה זבה היא, וראיותיה כזבה וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים, להכי קאמר למאי דחיישינן שילדה בזוב לא אהני לה ז"נ דלידה או דימי טהר אי לא טבלה בתרייהו, דאי הדר חזיא אפי' בימי טוהר נמי יתבה עליהו ז' נקיים וטבלה לצאת מידי טומאת זיבה דמעיקרא ואז שריא, מיהו אחרי שספרה וטבלה והדר חזיא בימי טוהר טהורה לבעלה כיון דכבר ישבה ז' נקיים וטבלה. ומדברי רב אחא משבחא ובעל הלכות נראה דמותר לבעול על דם טוהר, וכך נמצא כתוב מרב סעדי' גאון. ברם שמעתי מהרב ר' יהודה שהגאונים החרימו על דם טוהר לנהוג בו אסור, וכן בתשובה לרב צדק גאון וכל בני ישיבה קיימו באסור. ושמענו במדינות סביבותינו עדיין בועלין על דם טוהר ויש להן על מה לסמוך, אבל אנן באסור קיימינן. וחזי לן דחומרא דר' זירא לא על דם טמא לבד אלא על דם מחמשה מיני דמים, אע"ג שטהור הוא בהאי שעתא דקא חזי לי', שהרי דם בתולים נמי דם טהור ורבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפי' בלא הגיע זמנה לראות וראתה דם בתולים הטילו חומרת דם נדה מפני שחששו שתתלה בדם בתולים אם תראה אחר זמן שנתנו לה חכמים, והכי נמי בימי טוהר לא ידעו למיחשב שפיר התחלתן וסופן ואתי תקלה ליגע באסור כרת, להכי מסתבר דחומרא דר' זירא על דם טהור נמי קאי. וכ' רב סעדי' כיון דנשי דידן כיולדות בזוב חשבינהו אם עברו ימי טומאת לידה לזכר ולנקבה צריכות ז' נקיים בימי טוהר, אלא שאם פסקה מלראות וספרה ז' נקיים בשבועים דנקבה או מקצתן בשבוע דזכר מהני לה לטהרה דקייל"ן כרבא [ל"ז ע"א] דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז' נקיים והכין מסקנת הש"ס פ' בא סימן [נ"ד ע"א], כך כתב בחבור טומאה וכך פסק רב אחא משבחא ורבנו חננאל ובעל הלכות. ולא זו בלבד אלא אפי' אם ראתה בי"ד לנקבה אחרי שספרה ז' נקיים בשבוע ראשונה, אע"ג דלא מהני לה טבילה קודם שעברו י"ד דלידה ואיכא ראית דם טמא מפסיק בין ספירת ז' נקיים לטבילה, אפ"ה עולין לה ז' נקיים לזיבתה, מדאמרינן פ' בנות כותים [ל"ו ע"א] תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשטתן ובית הלל לשטתן, בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא משום הכי מטמא בית הלל, כלומר שהמעין של ימי טוהר הוא עצמו מעין הטמא אלא שע"י הימים והטבילה התיר רחמנא המעין, וקודם הטבילה הדם טמא, אלא ללוי דאמר שני מעינות הן אמאי מטמא, ומשני בשופעת מימי טומאה לימי טהרה, והא ספרה קתני וע"כ פסק הדם בימי לידה ומשני הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן דשבוע קמא פסקה וספרה ז' נקיים וקסבר ימי לידה שאינה רואה עולין לספירת ז' נקיים, שבוע בתרא לא פסקה ושופעת מתוכו לתוך שבוע ג' משום כן מטמא ב"ה דממעין טמא אתא ואותו מעין התורה לא התירה אלא ביומי וטבילה. שמע מינה שאין ראית שבוע בתרא סותרת ספירת שבוע קמא דקאמר דעולין לה לספירת ז' נקיים אע"ג דראתה בשבוע ב'. וזבה דעלמא נמי שספרה ז' נקיים ולא טבלה ושוב חזיא בימי נדה לא צריכה לפי דין התורה ז' נקיים שנית אלא טובלת לנדתה ועולה נמי לטבילת זיבה.
ולדידן שכל ראיה כזיבה דנינן לה לא נפקא מידי שגם אראיה אחרונה צריכה ז' נקיים. מיהו נפקא מינה ביולדת שנדונית כזיבה אי ישבה ז' נקיים בשבוע א' לנקבה והדר חזיא בסוף ימי לידה, טובלת בט"ו וטהורה, דראית שבוע ב' לא מטמא מידי בזיבה שכבר ישבה ז' נקיים, ואי משום יולדת, הרי דינה כנדה אפי' תראה כל הימים ותטבל בט"ו יצאה מכלל נדה יולדת, ואי משום חומרא דר' זירא תשב על הראי' שבשבוע ב' ז' נקיים שנית, חומרא זו לא שייך אלא במקום שאפשר שראיתה עושה זיבה, והכא אי אפשר, שכבר יצאה מזיבה בשבוע א'. ואפילו ראתה ושופעת בשבוע ב' מתוך י"ד לאחר י"ד יום מותרת לטבול בט"ו דקייל"ן מעין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, מכ"ש שלא יסתרו ראיות דימי טוהר. ברם היכא דנהגו חומרא דר' זירא לישב אפי' אדם טוהר ז' נקיים פשיטא לן אם ראתה בשבוע ב' דצריכה לחזור ולישב ז' נקיים, וכל שכן הוא, אם על דם טוהר יושבת על דם טמא מבעי'. אבל ספרה בשבוע א' ז' נקיים ובשבוע ב' לא ראתה טובלת בט"ו וטהורה אע"ג שהספירה בימי לידה, דקייל"ן ימי לידה שאין רואה בהן עולין לז' נקיים. ואף במקום שבועלין על דם טוהר בעינן ז' נקיים רצופין בהן כי היכא דתיפוק מחשש זיבה. ושמענו במדינה נהגו דטבלי אחר ז' לזכר ואחר י"ד לנקבה אע"ג דלא ספרו ז' נקיים ודייקו מהא דאדבריה רבא לשמואל מר [ס"ו ע"א] ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים קסבר אין נפל מטהר קישויו ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והוו ג' ראיות לזיבה ואמר לי' רב פפא לרבא מאי ארי' קשתה שנים אפי' משהו בעלמא נמי דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליהן ז' נקיים, אמר לי' אמינא לך אנא אסורא זבה גמורה מדאורייתא ואת אמרת מנהגא היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור. ומפרשי היכא דאחמור כגון בנדה אחמור וצריך ז' נקיים וביולדת לא אחמור בכל מקום ואין צריך ז' נקיים מספק אלא בג' ראיות וכההיא דרבא. ואנן לא חזינן בי' טעמא, דודאי ר' זירא סתמא קאמר אכל דם שרואות יושבות ז"נ ואין חלוק בין בנדה בין בלידה. ומאי דאמר רבא היכא דאחמור אחמור, הכי פרושא, היכא דאחמור כגון יולדת רואה בשופי או המפלת אפי' בקושי, דכהאי גוונא ראויה ראי' זו לצרוף זיבה, שאם ראתה בימי זיבה ב' ראיות וההיא ראי' דלידה הויא זבה, החמירו לישב על ראי' זו דלידה ז' נקיים, אבל היכא דלא אחמור כגון שילדה בקושי וראתה דם, שראי' זו אינה ראויה לצרוף זיבה אפי' ראתה שתים מלפניה, לא אחמור אראי' זו לישב עליה ז' נקיים, ולהכי לא קשי' קושי' ר"פ אפי' משהו בעלמא אם ראתה בלידה תשב ז' נקיים, בסתם לידה דרואה בקושי לא אחמור. וכיון דאנן לא ידיענן שעור קושי דיולדת, והיא גופא לפעמים תראה בשופי וסוברת בקושי, ודאי ראוי בזמן הזה להחמיר ולמבעיא לכל יולדת ז' נקיים כבשאר ראיות. ובתשובת הגאונים אתמר הכי, האשה שילדה בקושי ולא ראתה דם בשופי ושאלתם אי צריכה ז' נקיים ידיעא להוי לכון שנחלקו בדבר זה רבותינו. מר רב יעקב גאון ז"ל אמר שאינה צריכה ז' נקיים ואייתי ראיה מפ' בנות כותים [ל"ו ע"ב] וכך אמרו תלמידיו, אבל מר רב צדוק גאון ז"ל אמר שצריכה ז' נקיים ואמרו דבר זה בדורות הראשונים נהוג שהיו בנות ישראל מבחינות היטב בין קושי לשופי, אבל האידנא אין מבחינות ספק כרת הוא לפיכך מחויבות לשמור ז' נקיים, ותו שר' זירא סתמא אמר בנות ישראל החמירו אפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, ומי יערב לבו לחלק בדבר ולומר בנדות החמירו בלידה לא החמירו, ואתם אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ויש מי שאומר הא דאמר רבא לרב פפא היכא דאחמור אחמור שבימיו לא נתפשטה חומרא דר' זירא, וליתא דהא אמר רב פפא לרבא [ס"ז ע"ב] מכדי האידנא כולהו ספק זבות שווינהו רבנן.
<h2>דף לט.</h2>
ואף הנשים שאמרו חכמים דיה שעתן צריכות להיות בודקות עצמן שחרית וערבית וקודם ולאחר תשמיש אם עוסקות בטהרות ובשעה שהיא אוכלת תרומה, חוץ מנדה ויושבת על דם טהר ובתולה שנבעלה וראתה דם מחמת בתולים שהדם טהור ואם לא שמשה אחר בעילה ראשונה צריכה בדיקה שחרית וערבית שמא נשתנה מראה דמים שלה מדם בתולים אבל שמשה אימר שמש עכרן אפי' נשתנה. ובתוך י"א יום שבין נדה לנדה והם הימים הראוים לזיבה גם כן מסולקת בדמים ואינה צריכה בדיקה ואם ראתה מטמאה מעת לעת כדתני' פ' בנות כותים [ל"ט ע"א] ולהכי לא תני לה במתניתין בפ' קמא דלא דמי' להני דאפי' אם ראו לא שייך גבייהו טומאת מעת לעת, אבל שומרת יום אם ראתה מטמאה מעת לעת. ואף שבעונותינו אין לנו טהרות, נפקא מיני' ממה שאמרו מטמאות ולא מטמאות מעת לעת לענין קביעות וסת ופרישתן בשעת וסת כדבעינן למימר לקמן. דגרסינן בפ' האשה [ס"ג ע"א] והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשיהן סמוך לוסתן, וכמה אמר רבא עונה, יום או לילה ואע"ג שדרכה לראות בסוף היום בעי' פרישה מתחלת עלות השחר, ואע"ג שדרכה לראות בסוף לילה בעיא פרישה מתחלת הלילה דקייל"ן כר' יהודה דאמר כל היום שלה ומוקי לה ברגילה למיחזי סוף לילה דכל הלילה אסורה, ואם לא ראתה מותרת מיד ביום אע"ג דקרוב לזמן וסת, ותניא ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ומוקי לה ברגילה למיחזי בתחלת היום דכל הלילה מותרת אע"ג דסמוכה לזמן וסת וכל היום אסורה. תני חדא ר' יהודה... ואם היא רואה זמן מה שנמשך הוסת מסוף הלילה לתוך היום, ושוב מגיע שעת וסת, לא מבעי' לן דאסורה כל הלילה ושעת וסת שראתה בו ביום דהא אפי' ר' יוסי דפליג על ר' יהודה ולא קאסר אלא שעה שרואה ומתיר העונה עצמה מודה דשעת וסת אפי' חציה ביום וחציה בלילה מיהת אסורה, והא נמי לא מבעי' דלר' יהודה כל הלילה אסורה, דהתחלת וסת בסוף לילה הוא וברגילה למיחזי בסוף לילה אמר רבי יהודה כל הלילה אסורה כי קמבעי' לן אי אסורה נמי כל היום... ואם היא ישנה ובבקר מצאה דם וסתה ולא ידעה אם בלילה אם ביום ראתה נחלקו בחבורתנו, אי נימא דחוששת מספק ללילה ויום, ובהגיע זמן וסתה אסורה בלילה וביום. והסכמנו כיון דוסתות דרבנן ספקא לקולא ולא אסרינן אלא עונת היום שהיתה בה ודאי נדה, והכי נמי אמרינן לעיל דלחולין אוקי אשה בחזקת טהרה ולא מטמאינן לה למפרע. והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה נמשך איזה ימים, והגיעה תחלת זמן וסתה ולא ראתה, איכא מרבואתא דאמרי צריכה לפרוש כל אותן ימים מבעלה שראתה בו ברגילות, דהוחזקה בראיה לכל הזמן, וכל הזמן בעי עקירה שלשה פעמים ואיכא דאמרי בתר תחלת ראיה אזלינן שהיא עקר הוסת ושאר הראיות שנמשכו ממנה תוספת דמים הן, וכיון דעקר לא בא לית לן למיחש לטפל, ומייתי סייעתא למלתא מהא דפרק קמא אע"ג שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות חוץ מן הנדה. ופריך הניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה, אלא לר' יוחנן דאמר קובעת וסת בימי נדתה, תבדק דלמא קבעה לה וסת, ומשני לר' יוחנן נמי דוקא ממעין סתום הא דקבעה אבל ממעין פתוח אינה קובעת, כלומר אי חזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרים וחמש בירחא וריש ירחא דהוי ראית ראש חודש השלישי בימי נדה, דקובעת וסת לראש חודש, דהא דאקדם דמה לבא ביום כ"ה לחדש דמים יתרים אתוספו בה, וכיון דראיות ראשונות ממעין סתום באו אף שהשלישית דר"ח בתוך ימי נדה, מכל מקום רוב ותחלת הוסת ממעין סתום בא, אבל אם הראשונות ממעין פתוח כגון ראתה בר"ח וה' בחודש שהוא תוך ימי נדה ושוב ראתה פעמים בה' בחודש עדיין לא קבעה וסת, דראשונה ממעין פתוח באה, ולהכי לא צריכה בדיקה בימי נדה דלא מהני לה אף אם תראה דלא קבעה וסת בראי' זו. ואי אמרת אם נמשך ראיתה ג' ימים שוב צריכה לחוש לג' ימים אף אם בתחלת זמן זה לא ראתה, הדרא קושי' לדוכתא נדה נמי תבדוק, שמא נמשכה ראיתה כמה ימים, וכשיחזור וישוב זמן הוסת אסורה לבעלה ולטהרות כל אותן הימים אף שבתחלת זמן נדתה אינה רואה אלא ודאי כל שאינה רואה בתחלת עונת הוסת אינה צריכה לפרוש עוד אלא בעונה דאתרמי בה תחלת הוסת. וראי' זו לאו מכרעתא היא, דודאי מסתברא דתחלת נדה עקר הראי' והשאר תוספת דמים, ולהכי אינה צריכה בדיקה דבתר תחלת ראיתה אזלינן, ולית לן למיחש שבימים הבאים יחסר העקר שלא תראה ביום ראשון ותראה יום או יומים אחריו, דאורח בזמנו בא. מיהו אי אתרחש שבימים הבאים לא ראתה בתחלת זמן וסתה, שפיר יש לחוש שמא תראה אח"כ בזמן המשכת וסתה, ואית לן למימר בראיות הראשונות תוספת דמים הי' בה ואקדם יום אחד לבא, והשתא אמעט דמא לכך יבא מעט מאוחר, דמסתבר טפי למימר מחמת מעוטו שוהה זמן קצר ואחר יום או יומים בא האורח, מלומר בפעם אחת פסקה לראות כל אותן הראיות שהיתה שופעת לשעבר אחר שהתחילה לראות. וגם החוש מעיד שדרך הנשים לפעמים ירחיק וסתן עונה או יום או יומים ולפעמים יקרב וימהר לבא, הלכך נראה שצריכה לפרוש כל זמן המשכת הוסת. תדע דהא הוי ניחא לי' לגמרא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה וכל מקום שנשנה לשון אינה קובעת וסת דייקינן מקבע לא קבעה אבל למיחש בעינן וצריכה פרישה אם יחזור היום. ויש מי שאומר דלריש לקיש מיחש נמי לא חיישינן ומייתי ראי' מהא דתנן אעפ"י שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה, וכיון שאין צריכה בדיקה משמע לא לקבוע ולא לחוש כיון דחזיא ממעין פתוח. וליתא, דהא י"א יום ימי זיבה נמי בחזקת טהרה ולהכי לא צריכה בדיקה ולא קבעה וסת, ומ"מ חיישינן כדאמרינן בפ' האשה [ס"ד ע"א]. ויש מי שאומר הא דאמרו צריך לפרוש עונה סמוך לוסתה לילה או יום בזמן שיום ולילה שווין, אבל בתקופת תמוז שהיום שלנו י"ז שעות והלילה קצר ובטבת שהיום קצר ולילה ארוך מאוד מחשבין יום ולילה י"ב שעות לכל אחד ואף שאין ראי' לדבר זכר לדבר איכא דגבי ראתה ועודה בבית אביה בית הלל אומרין כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה ואמרינן כמה עונה ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה, רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה, ואמר רב שמואל בר יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי, שאז יום ולילה שווין, נותנין יום או לילה, הא בתקופת תמוז וטבת שאין שווין יום ולילה מחשבין לה חצי יום וחצי לילה דהוי עונה של שתים עשרה שעות. והני נשי דאמרו רבנן די' שעתן מפני שמסולקות מדמים אין צריכות פרישה אם בא יום וסתן ונבאר ענינים למטה, גם דין אשה שאין לה וסת שצריכה פרישה בעונה בינונית שהיא ללמ"ד יום והנחבאת במחבא, ודיני וסת הגוף, ווסת ימים, ווסת מורכב משניהם, ווסת הפלגה וחודש וכדומה. ור' אחא משבחא ובעל הלכות והגאון ר' יצחק לא הביאו בספריהם, והן הן גופי הלכות.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן טהורה מטומאת לידה נדה וזיבה. ואנן בעניותינו שאין בקיאין בצורות הנפלים אפי' הפילה שפיר נותנין לה חומרת ימי טומאת נקבה י"ד יום אבל לא ימי טוהר כלל כשמואל דאמר לחוש חוששת, ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר, שיהא שערות בראשו.
<h2>דף מב:</h2>
הוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדר אמו טמאה לידה כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא, אמר ליה שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא, כלומר מילה בשמיני, אזל בתריה, אמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, אמר ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדר הוא והוי מילה שלא בזמנו ואין מחללין עליה שבת, דאלו לא הוציא ראשו חוץ לפרוזדר לא הוי מצייץ דכמה דאיתיה במעי אמיה פיו סתום וטבורו פתוח הלכך אם שומעת קול צוציתא דולד וקרובה לילד טמאה נדה.
<h2>דף נד:</h2>
והמפלת כמין קליפה כמין שערה כמין יבחושין אדומין ואדומין אכולי תטיל למים פושרין מעת לעת אם נמוחו טמאים דחזינן דדם הוא, לא נמוחו טהורין, דבריה בפני עצמו הוא ובא ממכה, והפושרין צריכין להיות פושרין כל מעת לעת כר' שמעון בן גמליאל [נ"ו ע"א]. ויש מי שאומר שאין צריכין פושרין כל מעת לעת כיון דלא נפשט... ודאמרינן אם לא נמוחו טהורין דברי' בפני עצמו הוא דוקא צורת קליפות ושערות ועפר וכו' דצורות משונות הן ולא נפיק דם בכהאי גוונא, אבל חתיכת דם יבש טמאה אע"ג דלא נימוחה, דדם נדה מטמא לח ויבש כדתנן [נ"ד ע"ב] דם נדה ובשר המת מטמאין לחים ויבשים והשרץ והנבלה אין מטמאין יבשים ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ויבשין וכמה שרייתן בפושרין מעת לעת, ומדסיפא קרי לשרץ ונבלה לחים אם יכולין להשרות ולחזור כמות שהיו ויבשים שאמר אם אינן חוזרין לכמות שהיו, מכלל דיבשים בנדה דקאמר דמטמא אפי' אינו חוזר כלל לכמות שהיו. ואם תאמר דלמא מתני' איירי בדם נדה שהי' לח מעיקרא ואח"כ נתיבש ובההוא אמרינן, לא ס"ד דאתמר עלה דם נדה מטמא לח ויבש מנ"ל א"ר יצחק כתיב דם יהי' זובה בבשרה יהי' בהויתו יהי ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנ"ל, ותו הא דתנן מנ"ל, יהי' רבוי הוא והכל מרבה אפי' דם יבש מעיקרא. ויש שמשיבין דמתניתין לא איירי ביבש מעיקרו מדפריך יבש מעיקרו מנ"ל ותו הא דתנן וקשי' להו מאי ותו אלמא דלא ידיענן דיבש מעיקרא טמא אלא מהאי דמפלת כמין קליפה ובההוא אתמר אם לא נמוח טהורה, ודבריהם אינם נראין דודאי מתניתין דדם נדה סתמא קתני דם נדה מטמא לח ויבש, ויבש אפי' מעיקרא משמע, והא דפריך ותו הא דתנן המפלת כעין קליפה לאו לאוכוחי דיבש מעיקרא נמי טמא, דממתניתין דדם נדה נמי משמע יבש מעיקרא, אלא הכי פריך ותו כלומר אף אי דם יבש מעיקרו טמא, מנל"ן בדבר שהוא משונה כקליפה ויבחושין שטמאה ומשני יהיה רבוי הוא לרבות הכל, מיהו קליפה הואיל ומשונה ואין נראה כדם בעי נימוח, אבל דם יבש מעיקרא שנראה כדם טמא אפי' לא נימוח טמאה, והכי נמי אמרינן [כ"א ע"א] גבי פלוגתא דר' יהודה ורבנן דמפלת חתיכה אפי' אין עמה דם טמאה א"ר יהודה אמר שמואל לא טמא ר' יהודה אלא בחתיכה של ד' מיני דמים אבל שאר מיני דמים טהורה ור' יוחנן אמר של ארבע מיני דמים דברי הכל טמאין לא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת אי מד' מיני דמים הפילה או לבנה או ירוקה, מכל הני שקלא וטריא שמעינן דמד' מיני דמים טמאה ולא משתמע שאמרו תטיל למים כדקתני גבי המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו', דבהא ודאי מודה ר' יהודה דאם אינו נמוח טהורה כדמוכח לקמן [כ"ב ע"ב] ותו מדפריך הכא [כ"ב ע"א] בפשיטות למאי דאמרת יבש מעיקרו טמא. אי הכי בלא נמוח נמי תטמא קליפה ושערה, אלמא פשיטא לי' אי דם יבש מעיקרא טמא לא בעי נימוח, ומשום הכי הוצרך לשנות שאני קליפה ושערה כי לא נמוחו אמרינן בריה בפני עצמה היא, אלמא דוקא בקליפה דמשונה בעי נימוח. ודאי ר' יוסי בר חנינא דבעי מר' אלעזר דם יבש מעקרא מהו, איהו מספקא לי' אי ממתניתין דדם נדה, דמטמא דם יבש שאינו נמוח, יבש מעיקרא נמי משמע, אבל ר' אלעזר דמהדר לי' הא נמי תניתוה המפלת כמין קליפה וכו' לאוכוחי בעי דמתניתין דדם נדה דמטמא יבש אפי' ביבש מעיקרא איירי, ומטמא אף שאינו נמוח, ולהכי אקשי לי' ר' יוסי אי הכי כמין קליפה תטמא נמי בלא נמוח, ומהדר לי' קליפה אי לא נמוח ברי' בפני עצמה, אבל דם יבש שאין לו צורת בריה בפני עצמה לא צריך נמוח. וחזינא דירושלמי דפרקין מסיע לן דאתמר המפלת דם יבש ר' לעזר אמר טמאה ר' יוסי בן חנינה אמר טהורה מתניתא פליגי על ריב"ח, דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין, פתר לה שהיו לחין ויבשו, מתניתא פליגי על ר' לעזר המפלת כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין תטיל למים ואם נמוחו טמאה, פתר לה משום ברי' כלומר להכי אינו נמוח טהור דברי' משונה הוא ולא דם, אבל דם אפי' יבש מעיקרו ולא נמוח טמא. מתניתא פליגא על ר' יוסי בר חנינא, מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפין אדומין ובא מעשה לפני חכמים ושלחו לרופאים ואמרו מכה יש לה בפנים, שוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובא מעשה לפני חכמים ושאלו לרופאים ואמרו שומא יש לה בפנים, ומסיים טעמא מפני שיש שומא ויש מכה, הא אין שומא ואין מכה לא (בדאו) [כדאי'] פליגין עלי' דר' יוסי ב"ר חנינא ולית ליה קיום, פי' הני תרי מעשיות דלא ס"ל לטהר יבש מעיקרו עד ששמעו שהוא ממכה ואח"כ בדקו אם לא נמוח, הא אין מכה טמאו יבש מעיקרו ולא נמוח, פליגי על ריב"ח ואין הלכה כמותו. תניא המפלת כמין שערות אדומות תטיל למים ובפושרין ר' שמעון בן גמליאל אומר ממעכתו ברוק על גב צפורן, מאי בינייהו, אמר רבינא מעוך על ידי דחק איכא בינייהו, לרשב"ג אף אם מעכו על ידי דחק בצפורן נמי דם הוי וטמאה, ותנא קמא פליג עלי' דלא צריך בדיקה ע"י דחק, והלכה כת"ק כדתני' בברייתא דשאלו לרופאים ומפרש ריש לקיש דבדקו בפושרין, והכי נמי סתם רבי במתני' [נ"ד ע"ב] מיהו ודאי אף לת"ק מהני אם ממעכו בצפורן ולא נמוחו דכ"ש הוא דלא ימחו בפושרין.
<h2>דף נז:</h2>
הרואה כתם על בשרה כנגד בית תורפה וכן על עקבה ועל ראש גודלה ועל שוקה ועל פרסותיה מבפנים במקומות שמדובקין זה בזה אם תדחק רגל ברגל וגם מקום חבק שהוא מעט יותר על מקום שיכולה לדבק טמאה, ואפי' עברה בשוק של טבחים ועוסקות בכתמים, דאי מעלמא אתי על בגדה בעי' לאשתכוחי, אבל מצאה כתם חוץ למקום הדבק ומכ"ש על צד הרגל מחוץ מכאן ומכאן או למעלה מבית תורפה טהורה אפי' לא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים. מיהו אם נזדקרה, פי' שזקפה עצמה לאחריה והגביה רגליה והשפילה גוף העליון למטה טמאה בכל מקום שנמצא הכתם. וכן אם נמצא על ידיה אפי' על קשרי אצבעותיה מבחוץ טמאה, שידים עסקניות הן ועבידי דנגעי בבית תורפה מכל הצדדים, אבל נמצא על זרועה טהורה, ועל ידיה נמי לא חיישינן אי יודעת שלא נגעה בידיה באותו מקום. מצאה כתם על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה בכל מקום שתמצאנו שהבגדים חוזרין אילך ואילך וחגור הוא שהנשים לובשות מעט למעלה מבית התורפה, וכשהיא יושבת מגיע כנגד בית תורפה, מהחגור ולמעלה טהורה אפי' נזדקרה דאלו בא מגופה ועל ידי שחייה, על בשרה בעי לאשתכוחי, אבל למטה מן החגור אפשר שנפל מבין רגליה על חלוקה ולא נגע בבשרה. ואם עברה בשוק של טבחים ונמצא בחלוקה תולה בו וטהורה וכן אם נתעסקה בכתמים כאשר נבאר למטה. ראתה על בית יד של חלוקה אם מגיע מקום הדם עד בית תורפה טמאה ואם לאו טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכל מקום שתמצא בו כתם טמאה, מפני שהוא חוזר, פי' שבא מכל צדדיו נגד בית תורפה, וכן בכל סדין שמתכסה בו בלילה. ואין אשה טמאה משום כתם שנמצא בחלוקה, אלא אם כן הי' בדוק לה כשלבשתו, אבל לא בדקה אמרינן קודם שלבשה הי' בו ומעלמא אתו.
<h2>דף נח.</h2>
ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה אם מגיעה כנגד בית תורפה של ארוכה ומצאה בו כתם שתיהן טמאות, ואם אינה מגיע לבית תורפה של ארוכה ארוכה טהורה דלגבה הוא למעלה מן החגור וקצרה טמאה [נ"ז ע"ב], ואם פשטו החלוק בלילה וכסתה עצמה בה כל מקום שנמצא הכתם שתיהן טמאות מפני שהוא חוזר ובא כנגד בית תורפה.
<h2>דף נח:</h2>
הרגה מאכולת הרי זו תולה בה וחזי לן דוקא אם הדם דומה לדם מאכולת שהוא דם כינה ונוטה לאדום, אבל כתם שחור אין תולין בכינה דהא אמרינן אפי' נתעסקה בדם אדום אין תולין בו שחור. והא דאמרינן פ' כל היד [י"ט ע"א] אדום כמאכולת של ראש ופריך והא תנן הרגה מאכולת תולה בה, ומשני דוקא מאכולת של ראש, והדר פריך למ"ד אדום דוקא כדם אצבע של בחור בן כ' שלא נשא אשה והא תנן תולה בבעלה ומשני כשנכנסה לחופה ולא נבעלה. אלמא לא תלינן כתם אדום אלא בשווין ממש במראה, לאו מלתא הוא, דמשמע לי' לגמרא דתלינן במאכולת סתם אפי' של גוף וכן במכה שבבעלה כל כתם וכתם אפי' אדום שבאדומין אף שאנו יודעין שאין אדום זה דומה לאדום זה שזה עמוק הרבה וזה דיהה הרבה להכי פריך למה תולין במאכולת של גוף ודם בעלה ועינינו רואות שאין אדום כמו הכתם, אבל סתם כתם הבא לפנינו ואין אנו בקיאין בדמיונו נוכל לתלות כל אדום באדום וכל שחור בשחור עד שיתברר לנו שאין דומין כלל כמו ששנינו [נ"ח ע"א] באשה שבאה לפני ר' עקיבא ואמרה לו רבי ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש ביך שיכולה להתגלע ולהוציא דם וטהרה ר' עקיבא, אעפ"י שלא הי' הכתם לפניו שלא אמר לה הראיני הכתם והראיני דם מכתך, ונראה אם דומין, אלמא תולין אעפ"י שאין מדמין, והכי נמי תולין כתם אפי' נתעסקה בדבר שאינו דם וצבע אדום ממש כי האי דתנן כמימי בשר צלי וכמימי תלתן אע"ג דבית הלל מטהרין מכל מקום אדום הוא קצת דלת"ק תולין, והרי הוא בכלל מה שאמרו [נ"ט ע"א] נתעסקה באדום אין תולין בה שחור אבל אדום באדום תולין דכתמים דרבנן ולא אמרו להחמיר אלא להקל. — עד כמה היא תולה במאכולת, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול אעפ"י שלא הרגה והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס דתנא קמא שהוא ר' שמעון בן גמליאל מודה לו לבסוף שתולה עד כגריס, וגריס בכלל כדאמר רב חסדא, דאמוראי בתר הכא וסתמא דגמרא [נ"ט ע""ב] נקטי כגריס ועוד לטומאה. ושעור גריס שלש עדשים באורך ושלש עדשים ברוחב דבוקים זו בזו ואפי' מצאה הרבה כתמים, ואין באחד מהם כגריס ועוד ואם נצרפם יש בהם הרבה גריסים, אמרינן אין צרוף אלא כל אחד בא ממאכולת דאמרינן [נ"ט ע"א] טיפין טיפין אין מצטרפין, ודוקא אם נמצאו בחלוקה אבל על בשרה מצטרפין כאשר נבאר למטה. מיהו אין חלוק בזה בין יודעת שהרגה מאכולת או לא ידעה, דאין תולין במאכולת יותר מגריס אפי' ידעה שהרגה דבהא לא אודי לי' תנא קמא. וחזי לן לעניות דעתין אם הרגה שתי מאכולת דתולה בהם כתם גדול של ב' גריסין וכן אם הרגה יותר לפי השעור שהרגה. ואם הרגה פשפש תולה בה עד כתורמס אע"ג שהוא משוך. והא דאמר בגמרא לתלות כתם בפשפש בעינן ארכו כרחבו, דוקא לרבנן דאמרו אפי' לא הרגה פשפש תולה בו כתורמס וצריך שיהי' הכתם ארכו כרחבו, אבל לדידן דלא תלינן כתורמס בפשפש אלא בהרגה פשפש, אפי' הדם משוך תולה בו. ובמקום שהפשפש מצוי כגון בבתים ישנים, יש לפשפש דין מאכולת ותולה בו עד כתורמס. ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות, שחטה בהמה חיה ועוף, נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העוסקים בהם או עברה בשוק של טבחים תולה בהם, אבל אם מספקא אי ישבה או עברה או נתעסקה אינה תולה. אבל אם נמצא כתם על בשרה אינה תולה במה שעברה בשוק של טבחים וכדומה, דאי משם בא הכתם על חלוקה מבעי' לי' אשתכוחי, ויש מי שמחלק עוד בין כתם על חלוקה לנמצא על בשרה, שעל בשרה אפי' פחות מגריס טמא ולא תלינן במאכולת. ולא נהיר, דפריך התם [נ"ז ע"א] אברייתא נמצאת אומר ג' ספקות באשה על בשרה ספק טמא ספק טהור, טמא, על חלוקה ספק טמא ספק טהור, טהור, ובמגעות ובהסיטות הלך אחר הרוב, האי על בשרה ספק טמא היכי דמי, אי מחגור ולמטה על בגדה אמאי טהור. ואי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא, ומשני אי בעית אימא מחגור ולמטה ועברה בשוק של טבחים, על בשרה טמא, דאי מעלמא אתי על חלוקה בעו לאשתכוחי, ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה על בשרה ודאי מגופה אתי דאי מעלמא על חלוקה איבעי אישתכוחי, על חלוקה מעלמא אתי דאי מגופה על בשרה איבעי אישתכוחי הואיל ואזדקרה ואי איתא דעל בשרה אפי' כל שהוא טמא, מאי פריך היכי דמי, דלמא הכי קאמר נמצא בפחות מגריס ועוד ולא ידעינן אי מגופה אי ממאכולת, על בשרה ספקו טמא דלא תלינן במאכולת ועל בגדה טהור אלא ודאי בשעור כתם אין חלוק בין בשרה לחלוקה, ותו איכא למידק מהא דבעי ר' ירמיה [נ"ח ע"א] כשיר מהו כשורה מהו טיפין טיפין מהו לרוחב ירכה מהו. ובעי למפשט מברייתא דתני ספק טמא ספק טהור טמא. מאי לאו כי האי גוונא, ומפרק דלמא דעביד כרצועה וההוא איבעיא בבשר איירי, דבבגד אמרינן טיפין טיפין אין מצטרפין, ואי אמרת בבשרה כל שהוא נמי לא תלינן במאכולת מאי קא מבעי' לי' בטפין טפין אלא ודאי בבשרה נמי בעינן גריס ועוד, והכי נמי בגריס ועוד מבעי' לי' כיון שהצורה משונה מסדר נטיפת דם מאותו מקום שהוא כשיר כשורה וטיפין טיפין, דבבגד ודאי לא מצטרפי, אי נימא בבשרה כהאי גוונא נמי לא מצטרפי ואבעי' דר' ירמיה לא נפשטי' בגמרא דלא קאמר אלא ודלמא דעביד כרצועה הלכך כתם באיזה צורה שיהי' ואף שאין שעור כגריס ועוד במקום אחד מצטרף על בשרה, דאפשר דבכלל דקתני בברייתא על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא כל הני נינהו דקחשיב ר' ירמי'. — והא דאמרינן מחגור ולמטה בבשרה טמא אף בעברה בשוק של טבחים, טעמא דמלתא דאי מעלמא אתי על חלוקה אבעי' לי' לאשתכוחי, אמטי להכי אם נמצא בחלוקה ובבשרה ועברה בשוק של טבחים או נתעסקה בדם תולה בהם אף מה שנמצא על בשרה. וכן הא דאמרינן מחגור ולמעלה על בשרה טמאה אם נזדקרה דוקא שאין לו לתלות דמעלמא אתי, אבל אם יכולה לתלות כגון שעברה בשוק של טבחים תולה בו אפי' נזדקרה, אע"ג דאמר בבשרה מחגור ולמעלה טמאה באזדקרה, דמגופה אתי, דאי מעלמא על חלוקה בעי אשתכוחי דוקא בלא עברה בשוק של טבחים אתמר האי לישנא, אבל עברה או נתעסקה בכתמים אף שדעה רחוקה שבא על גופה ולא על בגדיה, מ"מ אזדקרה נמי רחוק לומר שבא באותה שעה למעלה מן החגור על גופה והספק שקול ותלינן להקל וכן אם נזדקרה ונמצא למעלה מן החגור על חלוקה טהורה אף שלא עברה בשוק של טבחים, שאלו מגופה בא על בשרה בעי לאשתכוחי.
ובכל המקומות שתמצא כתם הרי זו תולה בבנה ובעלה אם דרכה ליגע בהם ויש להם מכה המוציא דם או עסוקים בדם או בצבע אדום ומכל שכן אם היא עצמה יש לה מכה בגופה והיא יכולה להתגלע פי' שאפשר שיצא לכלוך מהמכה אע"ג דהשתא נראית יבשה ואין חלוק בין נמצא הדם על בשרה או על בגדה. היתה לה מכה בצווארה שתוכל לתלות בו כגון שהוא לפנים כנגד בית תורפה תולה בו, ואם המכה על כתפה שאינה יכולה לתלות בה אינה תולה ואין אומרין שמא בידה נטלתו והביאתו לשם לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. היו טיפי דם יותר מגריס למטה מן החגור וגם למעלה ממנו טהורה, שאני אומר ממקום שבאו עליונים באו הנך דלמטה מן החגור. אבל אם העליונים פחות מגריס ועוד שאפשר לתלותם בדם מאכולת, אין תולין בהם התחתונים הגדולים, וכן אם נזדקרה אין אומרין העליונים לא מגופה באו, ודוקא בנמצאו על בשרה, אבל אם על חלוקה לבד נמצאו למעלה ולמטה מן החגור אפי' באזדקרה תלינן התחתונים בעליונים, דליכא למיחש שהעליונים מגופה אתו דלמעלה מן החגור אי אפשר שיגע הדם בבגדיה ולא בבשרה וכיון דעליונים מעלמא התחתונים נמי מעלמא אתו. ואפי' בשני מיני דם תולין תחתון בעליון כדאמר רבא הי' עליה מין אחד למעלה מן החגור תולה בה מינין הרבה שמצאה למטה מן החגור, כיון דמין שנמצא למעלה ודאי מעלמא אתי הכי נמי הנך דלמטה, והוא הדין אם מצאה למטה כתם כשרף שקמה דודאי מעלמא אתי ומצאה גם מראה דם אמרינן האי דם נמי מעלמא אתי, אבל אי ידעה שנתעסקה במין שחור ונמצא עליה ממין זה אין לה לתלות אם מצאה עליה מין אדום, אבל נתעסקה בתרנגולת שיש בה כמה מיני דמים תולה בו שחור ואדום, ברם ללישנא בתרא לא קאמר רבא דתולין במין אחד מינים הרבה כאשר בארנו, אלא דוקא בנתעסקה בתרנגולת שיש בה מינין הרבה. ולהאי לישנא לא תלינן תחתון בעליון אלא אם שניהם שחורים או אדומים וכה"ג שנראה שדומה קצת. ואיכא מרבואתא דאמרי דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא, דלישנא בתרא לא קאמר אלא אם יודעת שנתעסקה במין אחד וממנו הכתם, אין לתלות בו מין אחר, ומסתבר הכי, אבל היכא דלא נתעסקה בכתמים, ומצאה למעלה מחגור, או מצאה למטה מחגור דם הניכר שאינו ממנה, ונמצאו גם כתמים ממראה אחר שיש לספק אם הם מגופה, גם ללישנא בתרא אמרינן ממקום שבאו כתמים הטהורים גם הספקות באו, וכי היכא דלא נזהרה ולא ידעי מהני, לא נזהרה גם מהני. וכל כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהור כר' נחמיה דשמואל נמי ס"ל כותי' דאמר [נ"ז ע"ב] בדקה קרקע עולם וישבה עליה ואח"כ נמצא דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומפרש רב אשי דשמואל נמי ס"ל דכתמים אף דלא ארגשה וקרוב לומר לאו מגופה, שטמאה מדרבנן והא דאמר בדקה קרקע עולם ומצאה עליה דם טהורה, דס"ל כר' נחמיה דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ורב חייא בר רב מתנה דרש משמי' דרב הלכה כרבי נחמיה והורו חכמים כרבי נחמיה וכן אם נמצא כתם על בגד צבוע שאינו לבן דלא ניכר אדמומית טהורה, דלא גזרו אלא על בגד לבן ודברים המקבלים טומאה, הלכך אם נמצא הכתם על אחורי כלי חרס שאין מקבלין טומאה ועל מטלניות שאין בהם שלש על שלש לא מטמאין האשה ויש מי שחולק ובכתמים שומעין להקל דאין בהם אלא גזרה דרבנן כמו ששנינו [נ"ח ע"א] דם יהי' זובה מבשרה ולא כתם. נמצא עליה גריס ועוד או שני גריסין ורצופה בו מאכולת טהורה, דמוכח מלתא דחד גריס ממאכולת רצופה, פש ליה גריס, כיון דבעלמא תלי', הכי נמי תלי'. נתעסקה בגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד, זהו ששנינו במועט אין תולין בו מרובה, אבל נמצאו עליה שני גריסין ולא יותר, אמרינן חד ממה שנתעסקה וחד מדם מאכולת, וכן אם הרגה פשפש תולה בו כתורמס... שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על זו כסלע ועל זו כסלע שתיהן טמאות, דמאי חזית לתלות סלע יתרה בהך תלי' בהך ואם תאמר נחלק חצי סלע על זו וחציו על זו ויתרון חצי סלע של שניהם נתלה בדם מאכולת כמו שאמרנו בנתעסקה כגריס ונמצא עלי' ב' גריסין... לבשה שלשה חלוקים ועברה בשוק של טבחים ומצאה כתם אפי' בתחתון טהורה דאמרינן שני בגדים עליונים נתקפלו ונתגלה התחתון ובא הכתם עליו ואין חלוק בין מצד פנים ובין מצד חוץ אבל מצאה על בשרה טמא דאי מעלמא על חלוקה בעי אשתכוחי, ולא אמרינן כל הבגדים נתקפלו עד שנתגלה בשרה דנזהרה שלא לגלות בשרה. בדקה חלוקה ואח"כ השאילה לחברתה וחברתה מצאה כתם, הראשונה טהורה שהרי בדקה, והשניה טמאה, אבל לענין דינא השניה אין צריכה לכבס דיכולה לומר הבא ראי' דגבה דידך לא הי' כתם ואם לא בדקה חלוקה קודם שלבשה פשיטא לן דשתיהן טהורות דכל חלוק שלא נבדק בחזקת שאינו נקי, אבל אם לבשתו אחר שכבסתו והניחה במקום מוצנע ודאי נקי הי' שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן. ואם לבשה חלוק ופשטתו ולא בדקתו ואח"כ השאילה לחברתה, ושניה מצאה כתם שתיהן טמאות, ואפי' באה הראשונה...
<h2>דף נט:</h2>
שלש נשים שלבשו חלוק אחד או ישבו זו אצל זו על דבר המקבל טומאה ואח"כ נמצא עליו כתם כולן טמאות ואם בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה כולן טהורות חוץ מזו, והוא שבדקה עצמה כשעור וסת, פי' שקנחה עצמה תיכף ומיד לאחר מציאת הכתם ומצאה טמאה, אבל אם שהתה אחר מציאת הכתם כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה או עד שתבדק בחורין ובסדקין לא מהני לטהר אחרות וכולן טמאות. וכן אם בדקה עצמה אחת מהן בתוך זמן קצר הזה ומצאה טהורה, היא טהורה ושתיהן טמאות, וכן אם בדקו שתים מהן ונמצאו טהורות, הן טהורות והשלישית טמאה, ואם בדקו כולן ונמצאו טהורות כולן טמאות, דודאי מחד מינייהו אתא דמא, במה דברים אמורים כשכולן שוות אבל אם אחת ראויה יותר לראות מחברתה תולה בהראויה יותר לראות, עוברה ושאינה עוברה, תולה באינה עוברה, מיניקה ושאינה מניקה, תולה בשאינה מיניקה, זקנה ואינה זקנה תולה בשאינה זקנה, בתולת [דמים שלא ראתה מימיה] ושאינה בתולת דמים תולה בשאינה בתולת דמים, ואם כולן שוות אין תולות זו בזו ואיכא מרבואתא דאמרי חלוק שלבשו ג' נשים בזו אחר זו ואחרונה מצאה כתם אפי' בדקו עצמן הראשונות תיכף למציאת כתם ונמצאו טמאות אין מצילות על חברותיה, לפי שהוא אחר שעור וסת לב' הראשונות שכבר הפשיטו החלוק, ולא מציל שעור וסת אלא אם שכבו או ישבו במקום אחד ונמצא בו כתם ובדקה אחת כשעור וסת ומצאה טמאה שאז מצלת על האחרות לפי שהוא שעור וסת לכולן ולהכי לא קתני. וחזי לן דבהא לא מספקי לרבואתא שאם האחרונה מצאה כתם כשהפשיטה ובדקה עצמה כשעור וסת ונמצאת טמאה שמצילה על האחרות וכן אם נמצאת טהורה בשעור וסת היא טהורה ותולה בחברותיה וכן אם בדקה עצמה ראשונה ושני' בהפשטת החלוק ונמצאת טמאה...
<h2>דף ס.</h2>
השאילה חלוקה לנכרית שהגיע זמנה לראות וכבר ראתה אעפ"י שבימים ששאלה לה לא ראתה, או השאילה לנדה ישראלית בעת נדתה תולה בה. אבל השאילה לחברתה שאינה נדה והחזירה לה בלא בדיקה ואח"כ לבשה ומצאה כתם שתיהן טמאות דמאי חזית דתלי' בהך תלי' בהך, אבל בדקה אחת מהן אחר שהפשיטה ולא מצאה כתם היא טהורה, ותולה בשומרת יום כנגד יום אפי' בשני שלה אעפ"י שלא חסר לה אלא טבילה וכן בסופרת שבעה שלא טבלה אעפ"י שסותרת כל ז' ימים שספרה, נמצא היא מתוקנת וחברתה מקולקלת. ויש מי שאומר דהלכה כרבי שאינה תולה באשה שכבר התחילה לספור ימי טהרה ומקלקלת לה ימים שספרה, ואינה תולה אלא בימי ראיה של חברתה דהלכה כרבי מחברו. ברם חזינא לגאון דפסק הלכתא כר' שמעון בן גמליאל ואמר דלא אמרינן הלכה כרבי אלא לגבי(ה) חברו אבל לגבי אביו ורבו לא. ותולה ביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין ואע"ג דבזמן הזה ליכא דם טוהר לא ביולדת ולא בבתולה נהי דלגבי' נפשה אחמירו בה, אבל לאצולי חברתה מספק כתמים שלא יהיו שתיהן מקולקלות אדינייהו מוקמינן להו וחברתה תולה בה והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת. ומדאמר ר' שמעון בן גמליאל דתולה אף בסופרת זי"ן שלא טבלה, מיניה דייקינן דוקא כשלא טבלה אבל טבלה ביום זי"ן לזיבתה אע"ג דלאו שפיר עבדה ואסורה לשמש עד ליל שמיני שמא תראה ותסתר, מ"מ מצד הדין טהורה היא ואין תולין בה, וכן אם יושבת ז' נקיים אע"ג דלא טבלה נמי אין תולין בה שאין זה מקולקלת כיון דבידה לטבול בכל עת, דתרתי בעינן שעדיין סופרת זי"ן ועדיין לא טבלה וחזי לן דלאו דוקא טהורה תולה, אלא כל שחברתה עלולה יותר לראות, כגון שחברתה בימי נדה והיא בימי ספירה הרי זו תולה בחברתה וכן חלוק שלבשה היא עצמה בימי נדתה ולא בדקתו כשהפשיטתו ולבשתו בימי ספירה או בימים שנטהרה ומצאה בו כתם תולה הכתם בימי נדתה וטהורה. אבל כתם בכתם אינה תולה שאם לבשה חלוק מאשה שטמאה מחמת שמצאה כתם, ונמצא בחלוק זה כתם כשפשטתו, אין יכולה לתלות בבעלת הכתם, כיון שהיא אינה טמאה אלא מספק, דלא ידענא אם הכתם ממנה בא, וכן היא עצמה אינה תולה כתם שמצאה השתא בחלוקה בזמן שהיתה יושבת על הכתם והיתה לובשת חלוק זה.
<h2>דף ס:</h2>
שלש נשים ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות מיירי ששוכבות תכופות זו לזו ולא מתפרדות ואם בדקה אחת כשעור וסת של מציאה ומצאה טמא מצלת על חברותיה, וכן איפכא אם בדקה עצמה כשעור וסת ומצאה טהורה היא טהורה ושתים טמאות, וכן אם שתים בדקו בשעור וסת ומצאו שהן טהורות, השלישית לבד טמאה. שלש נשים ישנות במטה אחת ומשלחפי שלחופי, פי' ששוכבות נפרדות ויש לכל אחת מקום מיוחד נמצא דם תחת האמצעית הסמוכה לשתיהן, כולן טמאות, תחת הפנימיית, שתים הפנימיות טמאות, והחיצונה טהורה, תחת החיצונה, שתי החיצוניות טמאות, והפנימית טהורה, אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה, אבל אם עלו שלשתן דרך עליה במקום ששכבה החיצונה וכולן דרכו על מקומה, אפי' נמצא כתם על מקום החיצונה כולן טמאות, ואם נמצא תחת הפנימית, היא ואמצעית הסמוכה לה טמאות, והחיצונה טהורה שהיא לא דרכה במקום הפנימית. בדקה אחת בשעור וסת למציאה ונמצאת טמאה היא טמאה וחברותיה טהורות, בדקה בשעור וסת ונמצאת טהורה, היא טהורה וחברותיה טמאות, הכל כפי מה שבארנו למעלה. במה דברים אמורים בשכולן שוות, אבל אם אחת ראויה יותר לראות מחברתה תולין בה, עוברה ושאינה עוברה תולה בשאינה עוברה וכו' הכל כפי מה שבארנו למעלה.
<h2>דף סג.</h2>
ואלו הן הוסתות וסת הגוף, וסת הימים בשווי הפלגה, ווסת לדלוג. וסת הגוף כיצד כגון שקודם שתראה היא מפהקת פי' כאדם שפושט איבריו שלא ברצונו ויש מפרשים קול יוצא מגרונה, או מעטשת, פי' מלמטה, או שחוששת בפי כרסה או בשפולי מעיה, או שופעת שרואה בתחלה דם טהור ואח"כ בא דם טמא, וכמין צמרמורת [אוחזין אותה] וכן כיוצא בו לאתויי ראשה ואיבריה כבדים עליה ורותחת וגוסה, וכל שתקבע לה וסת ג' פעמים הרי זו וסת. וכל הני שנויי הגוף שוהין ומתעכבין ואין אשה קובעת [וסת עד שתקבענה ג"פ ואין מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנו ג"פ] כלומר שאסורה בזמן הוסת לבעלה שמא תראה. ואע"ג שגם קודם שנקבע הוסת בין וסת הגוף בין וסת ימים צריכה לחוש לו כדתנן [ס"ג ע"ב], מכל מקום כיון שלא נקבע. וכן מה שאמרנו למעלה אי עבר שעת וסתה אסורה לבעלה עד שתבדק, בוסת שאינו קבוע, אם בא יומו ולא הרגישה אפי' בדיקה לא בעיא. וכל וסת הגוף דתנן שנוי הבא מעצמו הוא, שלא עשתה מעשה. אבל אכלה שום ובצלים או דבר אחר כיוצא בו וראתה ע"י כן ג' פעמים אינה קובעת וסת אלא עם הימים שראתה. ויש חולקים ומדמי לה לוסת הגוף שבא מעצמו שאינו תולה בהפלגות ימים מסודרים, ולא נהיר לן דבפ"ק [י"א ע"א] אמר רב הונא קפצה [וראתה ג"פ קבעה לה וסת, ופריך למאי, אילימא לימים הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי, ולקפיצות לחוד נמי ליכא למימר, דהא תניא כל שתקבענה מ' אונס, כגון קפיצה, אפי' כמה פעמים לא קבעה וסת. ומסיק בקפצה וראתה לימים מיוחדים אז קבעה וסת לימים ולקפיצה כגון] שקפצה וראתה בחד בשבת ועוד בחד בשבת הרביעי שהוא יום כ"א ועוד בחד בשבת לאחר כ"א יום וכולן ע"י קפיצה [קבעה וסת ליום כ"א עם קפיצות] אלמא כל וסת הגוף שלא בא מאליו אלא ע"י אונס [לאו וסת בפני עצמו הוא אלא בצרוף ימים שווים בהפלגה כדחזינן בקפיצה דלא מקרי וסת הגוף בפני עצמו אלא דוקא אם השנוי בא מעצמו מחמת הוסת ולא ע"י מעשה מעלמא] והכי נמי דייקינן משמעתא דקאמר רבה בר עולא וכן כיוצא בו דמתני' לאתויי מאי לאתויי, ותו דמשמואל גופא, אע"ג דלא קייל"ן כותי', דייקינן הכי, שהרי הוא אומר וסת ימים די בשנים, וסת הגוף דעדיף די באחד, אבל אכלה שום דגריעא טובא בעיא ג"פ. וכיון דלדידי' נחית אכלה שום תרי דרגא מוסת הגוף, לא מסתבר למימר לרבנן יהא וסת הגוף. ודאייתי ראי' מרב הונא [ט"ו ע"א] דאמר לא שנו אלא שאין לה וסת לימים אלא יש לה וסת לקפיצות כיון דבמעשה תלי' מלתא אימור לא קפיץ ולא חזאי, מכלל דיש וסת לקפיצות לבד, לאו מלתא הוא, דברוב ספרים גרסינן אלא שיש לה וסת לימים ולקפיצות, ואף אי לא גרס פרושא דיש לה וסת לקפיצות היינו ימים מיוחדים שתראה בהם בקפיצות, וכיון דתרתי גרמו אי לא קפצה לא חזאי, והוא הדין נמי אם ביום שלא נקבע קפצה לא חיישא. מיהו מסתברא אף דלא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, אם ראתה ג"פ ע"י קפיצה בלא הפלגות שוות דחוששת שאם קפצה להבא צריכה לבדוק עצמה, אבל נעקר בפעם א' כיון שאינו וסת גמור. והא דאמר רב הונא דקבעה וסת לימים וקפיצות מפרש רב אשי [י"א ע"א] לא דוקא שקפצה בג' ימים מסודרים ממש בהפלגה שוה, חד בשבתא ג"פ, אלא אפי' אי בתרי חד בשבתא קפצה וראתה ובשבת קפצה ולא ראתה ובחד בשבא השלישי לא קפצה וראתה, לא תימא אגלאי דלאו קפיצה אלא יומא גרמא, אלא אימא קפיצה דאתמול גרמא והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטי זמן קפיצה. ולישנא אחרינא דרב אשי מוסיף אי חזאי בתרי חד בשבא בקפיצה ובחד בשבא השלישי ראתה בלא קפיצה אגלאי דיומא קא גרים ולא קפיצה דהא לא קפצה אפי' סמוך לו נמי לא ואפ"ה ראתה. אבל וסת הגוף ממש שבא מעצמו ולא ע"י אונס כהני דתנן במתני' לכל אלו אין זמן קבוע שבכל זמן שמרגשת שנוי זו חוששת לוסתה וצריכה לפרוש מבעלה. מיהו דוקא אם הראיות ע"י וסת הגוף לא נזדמנו לעתים קבועות, אבל אם לא ראתה ע"י שנוי הגוף אלא לעתים ידועות כגון מכ"ה יום לכ"ה יום, הרי אנו רואין דתרתי גרמו, הלכך אינה חוששת לשנוי הגוף אלא אם בא יומו. ואם הגיע היום ולא שנוי הגוף, או בא שנוי הגוף ולא היום, אין צריכה לחוש. וכל משפטו כמשפט וסת לימים ולקפיצות, חוץ מדבר זה, שאם פיהקה או מתעטשת או שאר שנוי הגוף וראתה אפי' פעם א', כשתפהק בזמן אחר צריכה לחוש שתראה כמשפט וסת ימים, שחוששת אפי' לא ראתה אלא פעם א', ואם לא ראתה בפהוק השני אינה חוששת אלא לימים מסודרים. הלכך אם פיהקה בראש חודש וראתה ופיהקה ביום כ"ה לחודש צריכה לחוש ולבדוק עצמה בכ"ה ככל וסת שאינו קבוע כדתנן לא ראתה בכ"ה נתברר דפהוק לבד אינו מביא וסת, אבל צריכה לחוש לר"ח הבא, אם לא פהקה בו וראתה הוברר שאין ראיתה תולה כלל בוסת הגוף וחוששת לר"ח השלישי, פיהקה בו וראתה וכן בר"ח השלישי, הוברר שתולה בשניהם. ואם הוקבע וסת מורכב כה"ג ובא יומו והשנוי ולא ראתה, עדיין צריכה לחוש לו בזמן הבא עד שתעקרנו בג"פ. מיהו נראה מיד שפסקה מלראות בו צריכה לחוש לעונה בינונית, ומכ"ש אם יש לה וסת לימים ולקפיצות מכ"ה לכ"ה אם בא יום כ"ה ולא קפצה ולא ראתה דחוששת לעונה בינונית. ועוד יש חלוק בין קפיצה לוסת הגוף, שאם פיהקה בר"ח ובא ר"ח השני צריכה לחוש לו שמא תפהק, ועוד דהיום גורם והוא מביא פיהוק. ועקירת וסת שתלוי בשנוי הגוף וביום מיוחד לא משכחת עד שיתרמו שניהם שנוי הגוף והיום ואינה רואה. ולענין פרישה סמוך לוסתה, מסתברא כיון דתלי' גם ביום צריכה לפרוש כל העונה שתראה בה כדין וסת הימים לחוד. מיהו בוסת הגוף לחוד, שאינה רואה אלא בשעת שנוי הגוף, פשיטא שאין צריכה פרישה אלא בשעה זו כדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת, כלומר בוסת הגוף דאיירי במתני' קמייתא, כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות, בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות, אלמא אף בשעת השנוי אינה חוששת אם אינה מתעורר הדם אלא בסופו, ואי תימא ליחש שיבא השנוי, א"כ אתה אוסרה לעולם. אבל אם השנוי לעונה קבוע ודאי צריכה לחוש לאותה עונה ואף אם כבר בא.
<h2>דף סג:</h2>
ואף הנשים שאמרו חכמים דיה שעתן צריכות להיות בודקות עצמן שחרית וערבית וקודם ולאחר תשמיש אם עוסקות בטהרות ובשעה שהיא אוכלת תרומה, חוץ מנדה ויושבת על דם טהר ובתולה שנבעלה וראתה דם מחמת בתולים שהדם טהור ואם לא שמשה אחר בעילה ראשונה צריכה בדיקה שחרית וערבית שמא נשתנה מראה דמים שלה מדם בתולים אבל שמשה אימר שמש עכרן אפי' נשתנה. ובתוך י"א יום שבין נדה לנדה והם הימים הראוים לזיבה גם כן מסולקת בדמים ואינה צריכה בדיקה ואם ראתה מטמאה מעת לעת כדתני' פ' בנות כותים [ל"ט ע"א] ולהכי לא תני לה במתניתין בפ' קמא דלא דמי' להני דאפי' אם ראו לא שייך גבייהו טומאת מעת לעת, אבל שומרת יום אם ראתה מטמאה מעת לעת. ואף שבעונותינו אין לנו טהרות, נפקא מיני' ממה שאמרו מטמאות ולא מטמאות מעת לעת לענין קביעות וסת ופרישתן בשעת וסת כדבעינן למימר לקמן. דגרסינן בפ' האשה [ס"ג ע"א] והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשיהן סמוך לוסתן, וכמה אמר רבא עונה, יום או לילה ואע"ג שדרכה לראות בסוף היום בעי' פרישה מתחלת עלות השחר, ואע"ג שדרכה לראות בסוף לילה בעיא פרישה מתחלת הלילה דקייל"ן כר' יהודה דאמר כל היום שלה ומוקי לה ברגילה למיחזי סוף לילה דכל הלילה אסורה, ואם לא ראתה מותרת מיד ביום אע"ג דקרוב לזמן וסת, ותניא ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ומוקי לה ברגילה למיחזי בתחלת היום דכל הלילה מותרת אע"ג דסמוכה לזמן וסת וכל היום אסורה. תני חדא ר' יהודה... ואם היא רואה זמן מה שנמשך הוסת מסוף הלילה לתוך היום, ושוב מגיע שעת וסת, לא מבעי' לן דאסורה כל הלילה ושעת וסת שראתה בו ביום דהא אפי' ר' יוסי דפליג על ר' יהודה ולא קאסר אלא שעה שרואה ומתיר העונה עצמה מודה דשעת וסת אפי' חציה ביום וחציה בלילה מיהת אסורה, והא נמי לא מבעי' דלר' יהודה כל הלילה אסורה, דהתחלת וסת בסוף לילה הוא וברגילה למיחזי בסוף לילה אמר רבי יהודה כל הלילה אסורה כי קמבעי' לן אי אסורה נמי כל היום... ואם היא ישנה ובבקר מצאה דם וסתה ולא ידעה אם בלילה אם ביום ראתה נחלקו בחבורתנו, אי נימא דחוששת מספק ללילה ויום, ובהגיע זמן וסתה אסורה בלילה וביום. והסכמנו כיון דוסתות דרבנן ספקא לקולא ולא אסרינן אלא עונת היום שהיתה בה ודאי נדה, והכי נמי אמרינן לעיל דלחולין אוקי אשה בחזקת טהרה ולא מטמאינן לה למפרע. והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה נמשך איזה ימים, והגיעה תחלת זמן וסתה ולא ראתה, איכא מרבואתא דאמרי צריכה לפרוש כל אותן ימים מבעלה שראתה בו ברגילות, דהוחזקה בראיה לכל הזמן, וכל הזמן בעי עקירה שלשה פעמים ואיכא דאמרי בתר תחלת ראיה אזלינן שהיא עקר הוסת ושאר הראיות שנמשכו ממנה תוספת דמים הן, וכיון דעקר לא בא לית לן למיחש לטפל, ומייתי סייעתא למלתא מהא דפרק קמא אע"ג שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות חוץ מן הנדה. ופריך הניחא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה, אלא לר' יוחנן דאמר קובעת וסת בימי נדתה, תבדק דלמא קבעה לה וסת, ומשני לר' יוחנן נמי דוקא ממעין סתום הא דקבעה אבל ממעין פתוח אינה קובעת, כלומר אי חזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרים וחמש בירחא וריש ירחא דהוי ראית ראש חודש השלישי בימי נדה, דקובעת וסת לראש חודש, דהא דאקדם דמה לבא ביום כ"ה לחדש דמים יתרים אתוספו בה, וכיון דראיות ראשונות ממעין סתום באו אף שהשלישית דר"ח בתוך ימי נדה, מכל מקום רוב ותחלת הוסת ממעין סתום בא, אבל אם הראשונות ממעין פתוח כגון ראתה בר"ח וה' בחודש שהוא תוך ימי נדה ושוב ראתה פעמים בה' בחודש עדיין לא קבעה וסת, דראשונה ממעין פתוח באה, ולהכי לא צריכה בדיקה בימי נדה דלא מהני לה אף אם תראה דלא קבעה וסת בראי' זו. ואי אמרת אם נמשך ראיתה ג' ימים שוב צריכה לחוש לג' ימים אף אם בתחלת זמן זה לא ראתה, הדרא קושי' לדוכתא נדה נמי תבדוק, שמא נמשכה ראיתה כמה ימים, וכשיחזור וישוב זמן הוסת אסורה לבעלה ולטהרות כל אותן הימים אף שבתחלת זמן נדתה אינה רואה אלא ודאי כל שאינה רואה בתחלת עונת הוסת אינה צריכה לפרוש עוד אלא בעונה דאתרמי בה תחלת הוסת. וראי' זו לאו מכרעתא היא, דודאי מסתברא דתחלת נדה עקר הראי' והשאר תוספת דמים, ולהכי אינה צריכה בדיקה דבתר תחלת ראיתה אזלינן, ולית לן למיחש שבימים הבאים יחסר העקר שלא תראה ביום ראשון ותראה יום או יומים אחריו, דאורח בזמנו בא. מיהו אי אתרחש שבימים הבאים לא ראתה בתחלת זמן וסתה, שפיר יש לחוש שמא תראה אח"כ בזמן המשכת וסתה, ואית לן למימר בראיות הראשונות תוספת דמים הי' בה ואקדם יום אחד לבא, והשתא אמעט דמא לכך יבא מעט מאוחר, דמסתבר טפי למימר מחמת מעוטו שוהה זמן קצר ואחר יום או יומים בא האורח, מלומר בפעם אחת פסקה לראות כל אותן הראיות שהיתה שופעת לשעבר אחר שהתחילה לראות. וגם החוש מעיד שדרך הנשים לפעמים ירחיק וסתן עונה או יום או יומים ולפעמים יקרב וימהר לבא, הלכך נראה שצריכה לפרוש כל זמן המשכת הוסת. תדע דהא הוי ניחא לי' לגמרא לריש לקיש דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה וכל מקום שנשנה לשון אינה קובעת וסת דייקינן מקבע לא קבעה אבל למיחש בעינן וצריכה פרישה אם יחזור היום. ויש מי שאומר דלריש לקיש מיחש נמי לא חיישינן ומייתי ראי' מהא דתנן אעפ"י שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה, וכיון שאין צריכה בדיקה משמע לא לקבוע ולא לחוש כיון דחזיא ממעין פתוח. וליתא, דהא י"א יום ימי זיבה נמי בחזקת טהרה ולהכי לא צריכה בדיקה ולא קבעה וסת, ומ"מ חיישינן כדאמרינן בפ' האשה [ס"ד ע"א]. ויש מי שאומר הא דאמרו צריך לפרוש עונה סמוך לוסתה לילה או יום בזמן שיום ולילה שווין, אבל בתקופת תמוז שהיום שלנו י"ז שעות והלילה קצר ובטבת שהיום קצר ולילה ארוך מאוד מחשבין יום ולילה י"ב שעות לכל אחד ואף שאין ראי' לדבר זכר לדבר איכא דגבי ראתה ועודה בבית אביה בית הלל אומרין כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה ואמרינן כמה עונה ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן או יום או לילה, רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה, ואמר רב שמואל בר יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי, שאז יום ולילה שווין, נותנין יום או לילה, הא בתקופת תמוז וטבת שאין שווין יום ולילה מחשבין לה חצי יום וחצי לילה דהוי עונה של שתים עשרה שעות. והני נשי דאמרו רבנן די' שעתן מפני שמסולקות מדמים אין צריכות פרישה אם בא יום וסתן ונבאר ענינים למטה, גם דין אשה שאין לה וסת שצריכה פרישה בעונה בינונית שהיא ללמ"ד יום והנחבאת במחבא, ודיני וסת הגוף, ווסת ימים, ווסת מורכב משניהם, ווסת הפלגה וחודש וכדומה. ור' אחא משבחא ובעל הלכות והגאון ר' יצחק לא הביאו בספריהם, והן הן גופי הלכות.
כתב ר' אחא משבחא מחייבין בית ישראל למיפרש מנשיהון סמוך לעידנא דקביעא להון דחזיין דמא דכ' והזרתם את בני ישראל מטומאתם א"ר יאשיה מכאן אזהרה שיפרשו מנשיהון סמוך לוסתן ע"כ. והאי קרא אסמכתא בעלמא הוא דהא קייל"ן וסתות דרבנן וכך כתב בסמוך אשה שיש לה וסת והגיע זמנה ולא בדקה מהו, בימי עבורה ומניקותא לא תבעי לך דדמיה מסולקין ולא חיישינן דתנן [ל"ט ע"א] ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה, שהחרדה מסלקת הדמים, והכי נמי בימי עבורה ומיניקותא דמיה מסולקין וטהורה היא, כי תבעי לך שלא בשעת עבורה ומיניקותא, וסתות דאורייתא אינון ואמרינן ודאי חזיא, או דלמא וסתות דרבנן ומיחש חיישא ובעיא בדיקה ואי לא בדקה טהורה, ואי משום והזרתם את בני ישראל מטומאתם אסמכתא בעלמא הוא מיתנא תנן [שם] הגיע זמן וסת ולא בדקה טמאה ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים, כולה ר' מאיר קתני לה ופליגי רבנן עלי', או דלמא דברי הכל היא תא שמע דאתמר [ט"ז ע"א] אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה רב אמר בדקה ומצאה טמא טמא, טהור טהור, ושמואל אמר אפי' בדקה ומצאה טהור טמא שאורח בזמנו בא, וא"ר זירא בהא קמפלגי דכולא עלמא וסתות דאורייתא ופליגי אי בדקה עצמה בשעת וסתה ורב נחמן בר יצחק אמר בהא קמפלגי שמואל סבר וסתות דאורייתא, ורב [סבר] וסתות דרבנן, וכרב נחמן בר יצחק סבירא לן דבתראי הוא ואמר אביי כתנאי ר' אליעזר אומר טמאה נדה ור' יהושע אומר תבדק, ר' מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אמרו תבדק ואמר אביי אף אנן נמי תנינא ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת הדמים, טעמא דאיכא חרדה, הא ליכא חרדה טמאה, שמע מינה דוסתות דאורייתא ס"ל. והלכתא כותי' דרב דקייל"ן הלכה כרב באסורי בין לקולא בין לחומרא [כ"ד ע"א] ע"כ. מדבריו שמענו דעונה סמוך לוסתה דרבנן, והכי נמי משמע בפ' הבא על יבמתו [ס"ב ע"ב] שהתירו ליוצא לדרך לשמש בעונה סמוך לוסת. ויש מחבורתנו שאומרים דפקידה שאמרו חייב אדם לפקוד אשתו אם יוצא לדרך בעונה, אינה לתשמיש אלא פקידת שלו' ונטילת רשות ממנה ואפי' באשתו נדה מותר והכי גרסי בגמרא, "ועונה שאמרו לא לעונת וסתה אמרו אלא בעונת יציאתו לדרך", כלומר בעונה אחרונה שיוצא לדרך צריך לרצותה עונה שלמה. ומה שגרסו בספרים אפי' סמוך לוסתה עונה, הגהה היא שהגיהו התלמידים משמו של ר' יצחק בן מרון הלוי ז"ל, ובספרים הישנים ליתא כל עקר. ותו למדנו מדברי ר' אחא דאף דקייל"ן וסתות דרבנן ואי לא בדקה טהורה, מ"מ לכתחלה בעיא בדיקה, והכי נמי מסיימי בגמרא [ט"ז ע"א]. ר' יהושע אומר תבדק וחכמים אומרים תבדק, והא דאמר רבה ב"ב חנה עלה דמתני' [ט"ו ע"א] כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, הבאים מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה, דאפי' הגיע שעת וסתה בינתים מותרת, אלמא אפי' חששא ליכא, כבר פרשה ר' יוחנן רביה דקאמר התם אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, כלומר אם עברו מספר ימים אחר הוסת שראויה לטהר עצמה, בהא שריא לי' בלא בדיקה ושאלה, דאיכא ספק ספקא ספק ראתה ושמא טבלה, אבל אם ודאי ראתה כגון שילדה בינתים פשיטא שאסורה לו עד שתאמר שטבלה. אבל הגאון ר' יצחק מביא ברייתא [י"ב ע"א] החמרין והפועלין והבאין מבית המשתה נשיהם להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין ערות בין ישנות כשהניחם בחזקת טהרה, ולא חלק בין הגיע בינתים שעת וסתה או לא הגיע, משמע דס"ל הא דאמר ר' יהושע תבדק דוקא בשעת הוסת תבדק אבל עבר שעת הוסת ולא הרגישה לית לן למיחש לראיה ואפי' בדיקה אינה צריכה. ובעניות דעתין לא נהיר, ולא מסתייע לי' מידי מרבה ב"ב חנה דודאי לא פליג ארביה ר' יוחנן, ואיהו נמי לא שרי אלא במחשב ימי וסתה וימים שראויה לטבילה, ואי לא עברו ודאי צריך לשאלה אם בא וסת, וכן אסורה לשמש אחר הוסת עד שתבדק. מיהו ודאי אם לא בדקה בשעת וסתה ואפי' אחרה ימים הרבה מלבדוק ושוב בדקה עצמה ומצאה טהורה, טהורה דקייל"ן וסתות דרבנן ומתני' דתנן הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה כולה ר' מאיר היא ופליגי עליה רבנן כמ"ש רב אחא משבחא. וממה שכתב בימי עבורה ומיניקותא לא תבעי לך דדמיה מסולקין ולא חיישינן, שמעינן דמעוברת ומיניקה אינן חוששות לוסתן ומותרו' לשמש סמוך לוסתן ודייק הכי מדקאמר [ט' ע"א] וכיון דאיכא חרדה דמי' מסולקין ולא בעיא בדיקה, אלמא אפי' למ"ד וסת דאורייתא מחזקינן לה בטהרה בשעת וסת, מכ"ש לדידן דוסת דרבנן ויש מי שאומר דההיא לא בעיא בדיקה במעוברת דקאמר קאי אדברי ר' מאיר שאמר אם היתה במחבא והגיע וסתה ולא בדקה טהורה, והכי נמי במעוברת ומניקה אי בדיעבד לא בדקו טהורות, אבל לכתחלה בעיין פרישה ובדיקה. ולא נהיר דבסוגין שקיל וטרי למ"ד וסתות דאורייתא ומן התורה טמאה אם לא בדקה ואפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה, ומ"מ אמר היכא דאיכא סלוק דמים טהורה אם לא בדקה, מכ"ש לדידן דוסת דרבנן ועונה סמוך לוסת דרבנן דאיכא למסמך על סלוק דמים דמעוברת ומניקה שלא תצטרך בדיקה, מיהו לא ברירא לן בנשים דעלמא שיש להם חרדה כגון יושבת במחבא [אם צריכה לחוש לוסתה ולעונה סמוך לוסתה] דלמא ר' מאיר ס"ל חרדה מסלקת הדמים ורבנן פליגי עליה דחרדה אינה מסלקת, ובסוגי' פשיט שפיר מר"מ כל היכא דאיכא סלוק דמים לית לן למיחש לראי' ובמעוברת ודאי סלוק דמים, אבל אכתי יש לומר, דבהא אי חרדה מסלקת דמים לא ס"ל רבנן כר"מ. והא דאמר ריש לקיש [ט"ו ע"א] בשם ר' יהודה נשיאה כל הנשים בחזקת טהרה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה, ורב הונא ורבה ושארי אמרו שעת וסתה, אלו לאו חדא מלתא קאמרי, דעונה קרי לזמן משלשים יום כדאמרינן בפ"ק [ט' ע"ב] וכמה עונה אמר ריש לקיש עונה בינונית שלשים יום, שרוב נשים רואות מלמ"ד ללמ"ד יום, וריש לקיש לפרושי מתני' כל הנשים בחזקת טהרה קאתי דמשמע לי' אפי' אין להם וסת מותרין לבעליהן הבאים מן הדרך בלא שאלה ובדיקה, וקאמר אם עברו למ"ד יום משעה שראתה אסור לבא עלי' עד שישאל, כיון דרוב נשים רואות ללמ"ד יום, והכין בירושלמי [פ"ב ה"ד] דפריך אשמואל דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדק והא מתני' אמרה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אפי' באין מן הדרך ומצאה ישנה ומשני שהניחה בחזקת טהרה ופריך וכמה עונה נותנין לה לאשה שאין לה וסת שתהא בחזקת טהרה, ואמר ריש לקיש נותנין לה עונה בינונית למ"ד יום, אלמא דוקא אשה שאין לה וסת צריכה למיחשב למ"ד יום לוסתה, אבל אשה שיש לה וסת קבוע לכ"ה יום אין חוששת אלא לוסתה, ובהכי איירי רבה ב"ב חנה ור' יוחנן באשה שיש לה וסת, וכבר אמרנו למעלה דלא פליגי, דלתרוייהו אם הגיע זמן וסתה אסור עד שישאלה, ואם עבר הזמן וחשב שעברו ימים שראויה לטבול מותרת בלא שאלה דספק טבלה מוציא מספק ראתה. ושמעינן דאין לה וסת נמי אין צריכה בדיקה לבעלה, מיהו אם עבר יום למ"ד ולא ראתה ודאי צריכה בדיקה כיון דרוב נשים רואות ללמ"ד יום וגם צריכה לפרוש סמוך לוסת זה. וחזי לן דאפי' אשה שיש לה וסת מכ"ה לכ"ה יום ועבר היום ולא ראתה צריכה נמי לחוש ליום למ"ד מראיתה האחרונה כיון דאתרע חזקת וסת שלה אחר רוב נשים שדינן לה.
וסת הימים כיצד, יש אשה קובעת וסת למספר ימים כדתנן במתניתין ובברייתא היתה למודה להיות רואה בט"ו ושינתה ליום כ', שאם ראתה היום ואחר כ"ה יום והפליגה כך בג' פעמים שהיו בין ד' ראיות זו אחר זו כ"ה יום בין ראיה לראיה, קבעה וסת לכ"ה יום וזה וסת הפלגה לימים שאינו נקבע אלא ע"י ד' ראיות שעי"כ נכרת ההפלגה. ויש אשה קובעת וסת ימים לימי החודש כגון שרואה ג' פעמים בראש חודש או בה' בחודש או בשאר ימי החודש, וסת זו נקבע בג' חדשים אעפ"י שאין הפלגת הימים שוין, שהרי חודש אחד מלא והאחד חסר, ומכ"ה בניסן לכ"ה באייר רחוק יום אחד ממרחק כ"ה באייר לכ"ה בסיון, דבתר יום החודש אזלינן כדאמר בגמרא [ל"ט ע"א] כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא וריש ירחא, ובוסת הדלוג לחודש נמי איתא כן, ואפרש טעמו בסמוך. ואינה קובעת וסת אלא אם הראיות שוות בעונה אחת, אבל אם ראי' ראשונה ליל ראש חודש ושני' ביום ר"ח אין מצטרפות לוסת קבוע כיון שלא היו בעונה אחת, אבל חוששת לשני זמנים. וכל זמן שלא נקבע אחד כסדר בג' פעמים, חוששת לו בבא זמנו, ואם לא ראתה נעקר בפעם א'. וכן הדין בכל מיני וסתות כל זמן שלא נקבעו ג"פ נעקרו בפעם א'. וחזינא לרבואתא דאפלגי אי אשה קובעת וסת בראית י"א יום דימי זיבה. ובימי נדה, כלומר לא לבד ימים הראויים להיות בהן נדה, קובעת דקייל"ן כר' יוחנן מיהו דוקא בסדר דנקט בגמרא שרוב הראיות הראשונות ממעין סתום באו כגון דחזאי בריש ירחא תרי זימנא והדר חזאי בכ"ה לירחא ובריש ירחא, אע"ג דריש ירחא בתרא קאי בימי נדה קבעה לה וסת בר"ח, כיון דב' ראיות הראשונות דר"ח ממעין סתום באו, ובראית כ"ה אמרינן דמים יתרים אתוספו בה להכי אקדמי ואתו בכ"ה, ועקר ראי' בר"ח הוא. מיהו חזי לן דצריכה עכ"פ לחוש גם לכ"ה בחודש ואם לא ראתה מיעקר בפעם א'. אבל אם היו ראיות ראשונות בימי נדה שראתה בר"ח ובה' בחודש, בר"ח ובה' בחודש והשתא חזאי בחמשה בירחא ובריש ירחא לא חזאי לא קבעה לחמשא בירחא שהראשונות ממעין פתוח ואינה חוששת רק פעם א' לה' בירחא, אבל בימי זיבה אית דאמרי דקבעה וסת אע"ג דשמואל אמר [ל"ט ע"א] שאינה קובעת בימי זיבה ומוקי מתני' דהיתה למודה לראות בט"ו ושינתה ליום כ', בט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראיתה, דמט"ו לט"ו לראיה לא קבעה, דט"ו השני בימי זיבה אתא, ורב פפא פשיט [ס"ד ע"א] מקבע לא קבעה בימי זיבה מיהו מיחש חיישינן ס"ל נמי כשמואל וכן פשיט לגמרא, מ"מ חזינן דר' יוחנן וריש לקיש פליגי על שמואל ואמרו אשה קובעת וסת תוך ימי זיבה, ואפי' בימי זיבה ממש שראתה זיבה וסופרת ואח"כ ראתה, דהרי דומי' דקובעת וסת בימי נדתה אמרו והיינו שראתה נדה ופסקה וחזרה וראתה בימי נדתה קודם שכלו לה ז' ימים, וכיון דר' יוחנן וריש לקיש פליגי אשמואל ודאי לית הלכתא כותיה, אלא אשה קבעה וסת בימי זיבה וצריך עקירה ג"פ וכן לחוש לימי זיבה. אבל לעניות דעתין לא מסתבר דפליגי, דלא הוי שתיק תלמודא בדוכתא דאייתי הא דר' יוחנן וריש לקיש [י"א ע"ב, ל"ט ע"א], מלמימר דפליגי אשמואל. ונחזי אנן היכא מתפרשא לישנא דאמרי ר' יוחנן ור' לקיש אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ור' יוחנן אמר אשה קובעת וסת אף בימי נדתה, ותרתי ודאי בחדא גוונא מתפרשא. והשתא דאסיק תלמודא הא דאמר ר' יוחנן אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה הכי פרושא כגון... ה"נ מתפרש מה דקאמרי אשה קובעת בימי זיבה כגון שראתה בר"ח ב' פעמים והדר חזיא בעשרים בחודש, ושוב חזיא בר"ח, דהוי ראי' שלישית דר"ח תוך ימי זיבה בכהאי גונא אמר ר' יוחנן דקובעת וסת בימי זיבה אבל אי ראיות ראשונות בימי זיבה אתו לכ"ע לא קבעה וסת, מיהו אע"ג דאינה קובעת כהאי גונא חוששת אם תראה בימי זיבה ליום הבא ונעקר בפעם א', ומכ"ש אם יש לה וסת קבוע מימי נדתה ואירע שבא יומו בימי זיבה דחוששת לו. והני תרתי מפשטי מרב פפא [ל"ט ע"א] דאבעי' לי' היתה למודה להיות רואה מט"ו לט"ו ממש שראיה השני' תוך ימי זיבה ולא קבעה וסת, אי מיחש חיישא כשיגיע ט"ו ובעי למפשט מהא דהיתה רגילה לראות בט"ו לטבילתה ושינתה לכ' ולפי חשבונו האי כ' בימי זיבה וקתני דחוששת לו, וקשי' לן והא לא דמי לאבעי' דידי', אלא ודאי דפשיט מכל שכן, אי חיישינן לוסת שהוקבע בימי נדה אם חל היום בימי זיבה, אע"ג דלא הוחזקה כלל לראות בימי זיבה דהני יומי מסולקים מדמים כדאמרינן בפ'... מכל שכל אי כבר קבעה וסת בימי זיבה והוחזקה רואה בהם כגון שרואה מי"ח לי"ח יום ג"פ או שראתה פ"א בימי זיבה ולא קבעה שצריכה לחוש אם חוזר היום יהא בימי נדה או בימי זיבה, ואם לא ראתה שוב אינה חוששת כדאמר רב פפא בפרק האשה הא דתנן אין קובעת וסת עד שתקבענה ג' פעמים לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחש בחדא זימנא חיישינן ואסיקנא אפי' בראי' אחת בימי זיבה צריכה לחוש פעם אחרת. והכי נמי דייקינן ממה דפריך בפ' התנוקת [ס"ח ע"ב] מהא דאם יש לו וסת תולה בוסתה ודיה שעתה לשמואל דאמר אין אשה קובעת וסת תוך ימי זיבה. ואע"ג דבהא דדייק ר"פ מיחש חיישא בימי זיבה אפי' בחדא זימנא אע"ג דא"א לקבוע בהן וסת אדחי סייעתי' בגמרא מ"מ הלכתא כדבריו מדמפרש סתמא דתלמודא בפ' האשה [ס"ד ע"ב] דברי ר"פ ולא אייתי מאן דפליג עליה. הלכך חוששת פעם א' לראיה שראתה בימי זיבה ואם לא ראתה פעם שנית נעקרה וכן אם חל יום וסת קבוע בימי זיבה חוששת לו, אבל אינה קובעת וסת מראיות שתראה בימי זיבה אלא אם באו הראשונות מימים הראויים לנדה דומי' הא דאמר ר' יוחנן שקובעת בימי נדה כאשר בארנו. ויש מחבורתנו שאומרין ראיות דימי זיבה אע"ג שאין קובעות וסת אין מקלקלות וסת שאם ראתה שבעה ראיות מט"ו לט"ו יום, שקול ראי' ראשונה שראתה בהפלגת ט"ו דחזיא בימי זיבה כאלו היא והיום אינה, ומנה השניה שהיא בהפלגה כ"ט יום, ושקול ראיה שלישית שהיא לט"ו יום, והיא בימי זיבה לשני', כאלו היא והיום אינו בעולם, ומנה הרביעית שתראה לט"ו יום והיא בהפלגה משניה כ"ט יום, ושקול ראי' החמישית שהיא לט"ו יום, והיא בימי זיבה לרביעית, כאלו היא והיום אינו בעולם, ומנה הששית שתראה לט"ו יום והיא בהפלגה מרביעית כ"ט יום. נמצא בתוך שבעה ראיות מט"ו לט"ו יום ראתה ג"פ לכ"ט יום, ביום שראויה לימי נדה, וקבעה וסת לכ"ט יום, ולראיות ט"ו יום אינה חוששת אלא פעם אחת. ולא חזי לן האי פרושא דמנל"ן לומר רואין האמצעיות כאלו אינן ולקבוע וסתה לכ"ט, הרי דם לפניך שראתה מט"ו לט"ו יום ולא הפליגה כ"ט, ומהיכי תיפוק לן דשבקינן כל הני ט"ו דביני ביני לממני כהאי גוונא מימי נדה לימי נדה. אבל בהא מודינא שאם ראתה תוך ימי זיבה ונמשכה ראיתה תוך ימי נדה אע"ג דאכתי בעיא ספירת ז' נקיים מחמת זיבה, מ"מ כיון שראתה גם אחר י"א יום, לימים הראוים לנדה נחשב, אע"ג שאין תחלת ראי' בימי נדה, ואם שוב ראתה ב' פעמים באותה זמן בימי נדה קבעה וסת. והא דאמרינן [י"א ע"א] קפץ בחד בשבא בחד בשבא וחד בשבא קבעה וסת, והא חד בשבא השני והשלישי בימי זיבה קאי התם אחד בשבא הרביעי קאי שרחוק כ"א יום מחד בשבא הראשון ושוב ראתה בחד בשבא שהפליגה מראי' לראי' כ"א יום והוי בימי נדה.
כבר אמרנו דרוב וסתות הן וסת החודש או וסת הפלגה למספר ימים שווין לא פחות ולא יותר, לפיכך אם התחילה לראות באיזה יום בחודש, צריכה לחוש כשחזרה העונה בחודש הבא לפרוש מבעלה. ואם ראתה בר"ח וראתה גם בכ' לחודש יש לו לספק שבא תקבע וסת מכ' לכ' יום וסת הפלגה לימים ובבוא החודש הבא צריכה לפרוש בר"ח משום ראית ר"ח שעבר, ובבוא יום ט' בחודש צריכה נמי לפרוש שהוא יום כ' מראית יום כ' בחודש שעבר וכך היא חוששת עד שבא היום ולא ראתה בו, דוסת שאינו קבוע נעקר בפעם א'. ואם בא יום ט' בחודש ולא ראתה בו, אע"ג שנעקר חשש הפלגת ימים מכ' לכ', מ"מ צריכה לפרוש יום כ' בחודש שמא מה שראתה בכ' בחודש העבר יקבע וסת לעצמו יום כ' בחודש. ואם נקבע וסת אחד כדינו כגון שראתה בר"ח ניסן ור"ח אייר וראתה גם באמצע החדשים, ושוב ראתה בר"ח סיון הרי נקבע וסת דר"ח ואין חוששת עוד לראיות אחרות. ותניא היתה למודה להיות רואה ליום כ' ושינתה ליום ל' זה וזה אסורין, וההיא יום כ' ול' בחודש הן... הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל', וחוששת ליום למ"ד, הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' ולא ראתה, הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה, הותר יום ל' ונאסר יום כ' שאורח בזמנו בא. למדנו מזה אף שוסת דכ' נעקר ג"פ, הואיל וחזר למקומו, והוסת שאינו קבוע נעקר הרי יום כ' כאלו לא נעקר, אבל אם נקבע וסת של למ"ד ג' פעמים ואח"כ חזר יום כ' אינו נקבע עד שיחזור ג' פעמים. הלכך מעוברת אחר ג' חדשים שהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חודש שדין שעתן מפני שמסולקות בדמים ואין חוששות לזמן וסת אפי' שופעות ורואות כדאמרינן בפ"ק [ז' ע"ב] ואין צריכות לפרוש בעונה הסמוך לוסת, אם עברו ימי עבור ומניקה חוששת לוסתן הראשון אם היתה רגילה לראות יום קבוע בחודש חוששת ליום זה, וכן אם הי' לה וסת הגוף וכדומה, ואם הי' לה וסת הפלגה כשתחזור ותראה חוששת לזמן הימים שהיתה רגילה להפליג וכן בזקנה... וכל אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לעונה בינונית יום ל' לראיתה כאלו הוא וסת קבוע. ואשה שראתה בר"ח ניסן צריכה לחוש לר"ח אייר וסיון וכו' ואם לא ראתה בר"ח סיון עדיין צריכה לחוש לב' בסיון, שאעפ"י שנעקרה ראיות ר"ח, חיישינן שמא הוסת מניסן עד אייר וסת הפלגה ליום ל"א הוא ומר"ח אייר עד ב' סיון ל"א יום הם כמו מר"ח ניסן עד ר"ח אייר. אבל אם נקבע וסת החודש, שראתה ג"פ בר"ח אינה חוששת להפלגה, וכן אם נקבעה הפלגה ע"י ד' ראיות שוות לימים אין חוששת עוד ליום החודש.
<h2>דף סד.</h2>
וסת הדלוג כיצד כגון שראתה ט"ו בחודש זה, י"ו בחודש הזה, וי"ו בחודש השלישי, קבעה וסת לדלוג שבר"ח הרביעי הותרו כולם ונאסר יום י"ח ובחודש החמישי הותר י"ח ונאסר י"ט וכן כולם להלן דקייל"ן כרב באסורא דאמר שגם הראשונה שראתה בט"ו לחודש מן המנין והוי כדלגה ג' פעמים, ודוקא אם בט"ו לחודש שראתה בו לא הוקבע וסתה, אבל למודה לראות בו שכבר הוקבע וסתה בט"ו מודה רב דאינו מן המנין ואינה קובעת לדלוג עד שתראה בדלוג מט"ו לי"ו, ומי"ו לי"ז, ומי"ז לי"ח ומשם ואילך נקבע י"ט וכן כולם וכך פסק רבנו חננאל. איכא מרבואתא דאמרי הלכתא כשמואל שראי' ראשונה שבחודש לעולם אינה מן המנין מדמסיים תלמודא, דייקא נמי מדשבקינן כ' ונקט כ"א, ואין זה ראי' דמידי לרב לא ניחא. ועקר מלתא דברייתא לאוריי דאם דלגה ב' ימים בראיה חדא לא קבעה וסת כדמסיים דלגה מכ"ב לכ"ד לא קבעה. ועוד דברייתא היתה למודה להיות רואה בט"ו מסייע לרב. ואי משום דהלכתא כשמואל בדינא לענין אסור כרב קייל"ן אע"ג דהגמ' מדמה דהיכא דפליגי בוסתות פליגי בנגיחות, דמיון בעלמא הוא, ודומה לפלוגתא דרבי ור' שמעון בן גמליאל [יבמות ס"ד ע"א] ובוסתות קייל"ן כרשב"ג ובנשואין כרבי. ווסת הדלוג שנקבע נראה דצריך נמי למעקר בג' פעמים כוסת הגוף ושאר וסת הימים כתנן הכא והתם הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לחול, לשבתות משלם נזק שלם... וכבר כתבנו דוסת דלוג אינה חוששת לו בפעם א' אלא אחר שהוקבע כדינו. ופלוגתא דרב ושמואל דוקא בוסת דלוג אבל בוסת החודש לכ"ע בג' פעמים הוקבע כדאמר פ' בנות כותים [ל"ט ע"א] דחזאי ריש ירחא ג"פ, ובוסת הפלגה שאינה ליום החודש אלא הפלגה למספר ימים כ"ע לא פליגי דראשונה אינה ממנין דאין הפלגה אלא בין ב' ראיות, כגון שראתה היום ואחר עשרים יום ושוב אחר עשרים יום עדיין לא הפליגה אלא ב' פעמים מכ' לכ' וצריכה הפלגה ג' לכ' יום, אז הוקבע ההפלגה מכ' לכ' וכן בוסת דלוג הפלגה לימים כגון שראתה היום ואחר כ' יום ושוב אחר כ"א יום פשיטא דלא קבעה עדיין וסת לדלוג, שלא התחיל הדלוג אלא כשראתה ביום כ' וצריכה שתראה עוד ביום כ"ב אז נקבע הדלוג ולא פליגי רב ושמואל אלא בוסת דלוג לימי החודש שראתה ט"ו לחודש זה וי"ו וי"ז לחדשים הבאים אחריו, דרב ס"ל ראי' ראשונה מן המנין דאגלאי למפרע שבימי החודש תלי', ומודי רב שאם בט"ו היתה למודה לראות מוסת הקודם אז אינו מן המנין. ובוסת דלוג אין חלוק בין דלגה יום א' או ב' או ג' ומברייתא שמעינן הכי דאמרינן סרגה ליום כ"ד לא קבעה וסת מפני שדלגה ב' ימים, ובשתים הראשונים יום א', משמע אם דלגה בשוה, בראשוני' נמי ב' ימים, הוי וסת דלוג לב' ימים שכל זמן שהדלוג בשוה הוקבע בג' פעמים. ואי קשי' בדלוג לימי החודש כגון ט"ו בניסן י"ו באייר, י"ז בסיון, י"ח בתמוז אין דלוג שוה במספר הימים כיון שחודש א' חסר וא' מלא, בענין זה דומה לוסת החודש פשוט שאם ראתה ג' פעמים בר"ח הוקבע וסת לר"ח, אע"ג שאחד מכ"ט ואחד מל' יום, דכיון שתולה בחודש אמרינן קביעות החודש גורם כדאמרינן שיפורא גרים והכי אתמר בירושלמי [נדרים פ"ו ה"ח] רב הושעיה כד הוי מקבל סהדיא בעין טב הוה אמר להון הוון ידעין כמה עדות יוצא מפיכם וכמה שכר בתים יוצא מפיכם אמר רבי אבין אין כך הוא אפי' דיני נפשות בת ג' שנים ויום א' בא עליה בסקילה נמלכו ב"ד לעבר החודש אינו בסקילה א"ר אבין אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום א', נמלכו ב"ד לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אין חוזרין. ויש מי שאומר דוסת החודש נמי שוה בהפלגת הימים דלאו לקביעות החודש שלנו אנו חושבין אלא למולד הלבנה משעה שראויה לקדש ולא נראין דבריו כלל אלא כאשר קבלנו מאבותינו בקביעות ב"ד תלי'. ויש מי שאומר דיש גם דלוג למפרע בימי החודש כגון שראתה ט"ו ניסן, י"ד אייר, י"ג סיון או דלוג הפלגה לימים שראתה היום ואחר כ"ד יום ואחר כ"ג ואחר כ"ב דקבעה וסת הלוך וחסור דראי' חמישית לכ"א וששית לכ', וכן לעולם. ובעניות דעתין לא חזינא טעמא, שאם תקצר ראיותיה לפי קביעות זו תראה כל יום וכי ס"ד דשופעת כי נהרא. ואין לנו להוסיף על התלמוד שלא דברו אלא מדלוג המרחק הראיות וכן דרך טבע האשה שדמה מתמעט עד שפוסקת מכל וכל אבל אינו מוסיף והולך ומרבה בדמים תדיר. מצינו לרבנו חננאל שיש דלוג לג' חדשים החוזר בכל ג' חדשים, כגון ראתה ט"ו ניסן י"ו אייר, י"ז סיון, ושוב ראתה ט"ו תמוז, י"ו אב, י"ז אלול, ושוב ראתה ט"ו תשרי, י"ו חשון, י"ז כסלו, קבעה וסת החוזר לג' חדשים בסדר זה וצריכה לפרוש מכאן ואילך ט"ו טבת, י"ו שבט, י"ז אדר, ט"ו ניסן, י"ו אייר, י"ז סיון, וכן לעולם. ובפי' הסוגי' רצה להעמיד דבריו ואם לא שמענו פרוש זה מרבותנו מסתבר דינו. ויש גם וסת הדלוג לחודש שלם כגון אם ראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר, לא ראתה בו וראתה בר"ח סיון עדיין חוששת לר"ח תמוז לא ראתה בו איגלאי מלתא שלא תקבע וסת להפלגת חודש אחד ואיננה חוששת לר"ח אב, ראתה בחודש אב איגלאי שדרכה לדלג חודש א' ואינה חוששת לאלול וקבעה וסת לתשרי ולכסלו ולשבט וכן כולם לסוף ב' חדשים. ונסתפקנו בחבורתנו אשה שנמשכה ראיתה מט"ו ניסן עד ח"י בניסן ובאייר מי"ו בו עד י"ח, ובסיון מי"ז בו עד י"ח, נמצא שראתה בג' חדשים ג' פעמים י"ז וי"ח בחודש, אי נימא י"ז וי"ח מעכשיו הם קבועים לה ואינה חוששת אלא לימים אלה או נימא כל הימים שראתה בתר תחלת נדה שדינן להו וכיון דתחלת ראיתה בט"ו בניסן, י"ו באייר, י"ז בסיון נקבע לה וסת דלוג, ובחודש תמוז צריכה לפרוש יום י"ח לא לפניו ולא לאחריו, יש צד לכאן ולכאן. ומסתבר לן דקבעה לדלוג לחוד מהא דאמר ר' יוחנן... ויש מי שאומר שגם אשה קובעת וסת לשעה מיוחדת שאם רואה באיזה ימים בשעה ששית ואין הפלגה שוה ביניהם אינה חוששת אלא לשעה זו, דע"כ לא פליג ר' יהודה אר' יוסי דאמר אף ימים ושעות וסת אלא בלמודה לימים מיוחדים, דאמרינן שהיום והעונה גרמי ולא השעה, אבל היכא דליכא למימר יומא גרם, אמרינן השעה גרמא דהא חזינן דלאו ביומא ולאו בהפלגה תלי' מלתא. ולא נהירא דשעות וסת בלא יום קבוע אפי' לר' יוסי לית לי', דאי הכי אשה זו אסורה כל ימיה באותה שעה עד שתעקר ולא מצינו כזה בגמרא. ועוד הביא ראי' מההיא אתתא [ס"ו ע"א] דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה חזיא דם ואתאי לקמיה דר' יוחנן ואמר לה שמא דימית עיריך עלתה ביך, ליכי והבעלי על גבי הנהר, והתם לא הי' קביעות ליום הטבילה דפעמים מוקדם ופעמים מאוחר וביום טבילה הוי שעה קבוע בשעה שנכנסת לעיר וחברותיה מרגישות ואז היתה רואה, ואעפ"כ לא חש ר' יוחנן אלא לשעת כניסתה לעיר וקודם כניסה התירה, אלמא אם קבעה וסת לשעה ולא לימים אינה חוששת אלא לשעתו לבד. ואף ראי' זו לאו מלתא, דלא השעה היתה גורמת לה הראיה, אלא הכנסתה לעיר ופשיטא אם לא נכנסת ולא נראית בפני חברותיה, שלא תראה, ודמי' לוסת אונס דקפיצה, דאינה רואה בלא קפיצה אפי' קבעה לימים ולקפיצה כל זמן שאינה קופצת. והא דקאמר שמא דימית עיריך עלתה ביך, לאו דוקא שמא, אלא ראי' גדולה הי' שלא ראתה אלא כשנכנסה לעיר.
<h2>דף סה:</h2>
בכל מה שכתב הגאון ר' יצחק בבתולה שנשאת הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש אין לי להוסיף עליו, והכין דינא אפי' בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות כדמסיים ר' ינאי ערק אפי' מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, וכן נראה מדאקשי רב חסדא עלייהו דרב ושמואל ממעשה שנתן לה רבי ארבעה לילות מתוך י"ב חודש, וההיא עובדא ודאי בלא ראתה איירי, דבראתה אין לה אלא כל הלילה כדאי' במתניתין וכן הא דעולא אמר כי הוו בה ר' יוחנן וריש לקיש בתנוקת לא הוו מסקי מינה אלא כדמסיק תעלה מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש. וכך מצינו בתשובת הגאונים בשם רב הילאי ורב נטורנאי ושכן המנהג בשתי ישיבות ודייקו מהא דקאמר דכי הוו ר' יוחנן וריש לקיש בתנוקת, ולא אמרו באשה או בבתולה, שמע מינה בלא הגיע זמנה לראות איירי ומכל שכן בהגיע זמנה. ומה שהביא מתחלה כל הני פלוגתייהו דמנייהו שמעינן איפכא דרכו בכך שמביא עקרה של הלכה כמו שהביא דיני זבה, והדר מסיים כיצד נקבעה הלכה בימי אמוראים אחרונים. וחזי לן שצריך לפרוש עצמה אפי' בדקה היטב ולא מצאה דם דסתמא אמרו בועל בעילת מצוה ופורש, דאמרינן טיפת דם בתולים הי' כאן וחיפהו שכבת זרע או נאבד דרוב נשים יש להן דם בתולים ולא תלינן בהטיה כשמואל, דשאני שמואל דרב גובריה. ויש מי שכתב אם בדקה ולא מצאה דם אין צריך לפרוש דהוי ספק ספקא שמא באמת לא ראתה ואי ראתה שמא דם בתולים הוי. ויש להשיב דאחמרו רבנן בדבר שאין אסורו אלא פעם א' ולא רצו לחלק בין רואה ללא רואה ובין הגיע ללא הגיע זמנה לראות, ואי אקילו לחד, אידך נמי סמיך ובעל אפי' לא בדקה הלכך לא פלוג רבנן. ויש שואלין בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דאקילו אפי' סדינים... למה החמירו כאן אפי' לא מצאה דם, ואי משום דחיישינן דנאבד, מכל מקום ודאי דם בתולים הוא כיון שעדיין לא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, טעמא דמלתא אף בלא הגיע זמנה לראות חיישינן מחמת חמוד תשמיש ראשון נפתח המקור ויבא טיפת דם חמוד ולדם חמוד חיישינן אפי' בלא הגיע זמנה לראות כדאמר רבא [ס"ו ע"א] תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים ואמרינן בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה לא שנא קטנה גדולה טעמא מאי משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא ואגב חמוד אתי דם, הכי נמי אגב חמוד אתי דם. יש מי שאומר דבתולה אחר בעילת מצוה מונה מיד ז' נקיים ואינה צריכה להמתין וי"ו עונות מ' פליטת שכבת זרע, וטעות הוא בידם כיון דמצרכי רבנן נקיים כל היכא דאיכא למיחש שתפלט שכבת זרע לאו נקיים נינהו. ואעפ"י שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש דמחזקינן לה לרואה, מכל מקום מותר לפרוש באבר חי. ויש מי שאומר שצריך לפרוש עצמו באבר מת ומדמי לה להא דאמרינן פ' ידיעות הטומאה [שבועות י"ח ע"א] היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופרש מיד חייב פי' כיון. ולא נהירא כלל כיון דאמר רב אשי [ס"ד ע"א] שגומר ביאתו אפי' בעל נפש דאם לא כן לבו נוקפו ופורש, הכי נמי אם תאמר צריך לפרוש באבר מת לבו נוקפו ופורש. ולטעמיך דמדמי ליה לאמרה נטמאתי, והתם אסור לגמור ביאתו, א"כ צריך אתה לאסור גם בבתולה, ולא יעלה על לב, אלא ודאי שאני ושאני התם דם נדה דאורייתא, והכא דם בתולים דרבנן, ואפי' הרגישה צער וחבלה בשעת ביאה א"צ לפרוש עצמו באבר מת. וחתן שפרסה כלתו נדה קודם שבא עליה אסור להתיחד עמה אלא הי' בין הנשים והוא בין אנשים. וההוא דאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים בין גדולה בין קטנה דשמא מחמת חמוד ראתה, ולא פרש הגאון ר' יצחק אי צריכה הפסק טהרה, מיהו בדיקה תוך ז' ימים ודאי צריכה בתחלתן ובסופן כנדה דעלמא דאי לאו הכי לא מקרי נקיים אבל בדיקת הפסקת טהרה אפשר דלא בעיא כיון דלא ראתה ודאי אלא חיישינן שמא טיפת דם חמוד בא כשנתרצית אמרינן ודאי פסקה בטהרה. וראי' לדבר שרבינא איעסק לי' לברי' בי רב חנינא [ס"ו ע"א] איעכב ז' ימים בתר ההוא יומא, אמר לי' מ"ט עבד מר הכי, אמר לי' לא סבר לה מר הא דרבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים, אמר לי' אימור דאמר רבא בגדולה בקטנה מי אמר, אמר לי' בפרוש אמר רבא לא שנא גדולה לא שנא קטנה, גדולה מ"ט משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא, והשתא היא לא סבורה שצריכה ז' נקיים ולא ידעה למה איעכב וממילא לא הפסיקה בטהרה, ומכל מקום לא אשכחן דאמר רבינא שצריכה שוב ז' נקיים אחרים והוי סגי לה בהני.
<h2>דף סו.</h2>
תנו רבנן נשאת וראתה דם מחמת תשמיש תשמש פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר, נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש תשמש פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר, נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדק עצמה, כיצד בודקת עצמה, מביאה שפופרת ובתוכו מכחול ומוך מונח על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים, ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא. שפופרת אבגורי מבגר לה, פי' מסרט שריטות באותו מקום ומוציא דם אמר שמואל שפופרת של אבר ופיו רצוף לתוכה. אמר לי' ריש לקיש לר' יוחנן ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון, אמר לי' שאין כל האצבעות שוות ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי, לפי שאין כל הכוחות שוות. יש מי שאומר מדקתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית, דקמייתא אינה ממנינה דכיון דלבעלה לא בעיא בדיקה קודם תשמיש ודאי לא בדקה עצמה קודם תשמיש ואפשר שהיה הדם מעיקרא בבית החיצון, להכי ביאה זו אינה ממנין ג' ביאות שנתנו לה חכמים, אבל כיון שמצאה אחר תשמיש ואית בה חששא שוב חייבת לבדוק עצמה קודם ולאחר תשמיש, ועל ידי ג' תשמישים לבר מקמייתא תתחזק לרואה דם מחמת תשמיש. וליתא לעניות דעתין דקתני נמי נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית, והתם ודאי ראיה ראשונה מן המנין, דהא נמי קודם תשמיש הראשון עם השני רמי עליה לבדוק וכן לאחר תשמיש הראשון כיון דראתה ג' פעמים בבעל ראשון, ואפ"ה קתני בההיא לישנא, אלמא דליכא למשמע מינה. וחזי לן דלא נקראת ראתה דם מחמת תשמיש אלא אם ראתה בשעת תשמיש שהרגישה שבא הדם או ראתה מיד אחר התשמיש שבעלה חייב חטאת או תוך זמן כדי שתרד מן המטה ותבדק דבעלה באשם תלוי אבל אחר זמן זה דאינו מטמאה בועלה טומאת בועלי נדה לא מקרי רואה דם מחמת תשמיש ומותרת לבעלה אחרי שנטהרה מטומאתה. מיהו אם נמצא דם על עד שלו שקנח עצמו בו לאחר תשמיש והיה נקי בתחלה, אפי' אחר זמן הרבה ידוע שבשעת תשמיש ראתה כדתנן [י"ד ע"א] נמצא דם על שלו טמאים וחייבין בקרבן ולא מחלק בין אותיום ללאחר זמן ואם דרך הבעל להוציא דם מפי האמה הרי זו תולה בו כמו שאמרו אם יש לה מכה תולה במכתה ובתוספתא דזבים [פ"ב] נמי שנינו שכבת זרע אדומה ואשה תולה בה. יש מי שאומר שאין אנו בקיאין בשעורים הללו וכל שרואה דם סמוך לתשמיש הרי היא בחזקת רואה דם מחמת תשמיש ואין טעם לדבר שאין צריך בקיאות לשער כדי שתרד מן המטה ולכמה תקנות חתרו להתיר אשה לבעלה ולמה נוסיף חומרא. חזי לן אם לא ראתה ג' פעמים רצופים מחמת תשמיש אלא פעם רואה ופעם אינה רואה מחמת תשמיש לא נקראת נתחזקה להיות רואה מחמת תשמיש והכי נמי אמרינן במועד [ב"ק ל"ז ע"א] ובוסתות היכא דלא קבעה ג' פעמים בסדר זמנים לא קבעה וסת, ומינה איכא למילף אם ראתה לעתות קבועות בשעת תשמיש כגון בליל טבילתה ובינתים לא ראתה תפרוש פעם אחרת בליל טבילתה, ואם לא ראתה בו, אינה צריכה עוד לחוש לליל טבילתה כדאמרינן גבי וסתות [ס"ד ע"א] ראתה ליום מיוחד כגון בר"ח אפי' ראתה ב' פעמים בר"ח נעקר בפעם א' אבל בתחלה מיחש חיישא עד שתעקר, ואם שמשה ג"פ בליל טבילה וראתה בתשמיש זה ובינתים לא ראתה הוקבע ראיתה בתשמיש בליל טבילה ולא תשמש עוד בליל טבילה אבל בשאר הימים מותרת והכי נמי תני' אם יש לה וסת תולה בוסתה, כלומר אם ראתה מחמת תשמיש בעונות קבועות תולה בוסתה ולא תשמש עוד בעונות אלו. יש מחכמי צרפת האומרים דבדיקה ע"י שפופרת לא מהני להתירה לבעל ראשון ושני אלא לשלישי ומשלישי ואילך וכך שמענו בשם רב סעדי' גאון ויש מי שהוסיף שאפי' לבעל שלישי נאסרה כיון דלכל ג' כבר הוחזקה להיות רואה מ' תשמיש לא סמכינן אבדיקת שפופרת כיון דבאצבעות וכוחות של ג' הוחזקה אינה מוציאה שפופרת מחזקה זו. ולא נהיר לן דלא אמרו בשלישי עד שתתגרש ותבדק ותנשא לאחר כמו שאמרו בבעל ראשון ושני אלא כך אמרו נשאת לשלישי וראתה דם מחמת תשמיש מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדק אלמא בבדיקה הותרה לו, אלא לראשון ולשני אפשר באסורא קמא קיימא והכי דייקינן בגמ'. וחזי לן טעמא דלא סמכו בראשון ושני אבדיקת שפופרת כל כמה דאיכא תקנתא אחריתא מהא דאמר ר' זירא [ט"ז ע"ב] מדברי כולם נלמד בעל נפש לא יבעל וישנה, דחיישינן שמא מחמת חמוד תשמיש ראשון ראתה דם, ואע"ג דרבא השיב בועל ושונה כי תני' ההיא לטהרות, היינו טעמא דבסתם נשים לא חיישינן כדאמר דלמא לבו נוקפו ופורש, אבל היכא דראתה ג' פעמים מחמת תשמיש ודאי יש לחוש דלמא מחמת חמוד תשמיש ראתה להכי לא מתירין לראשון ושני ע"י בדיקת שפופרת דליכא חמוד באצבע זו כהני אצבעות שמוחזקות להן לרואה, ברם משום תקנת עגונה התירו לשלישי כיון דליכא תקנתא אחריתא. וקשי' לן דהכא אמרינן משמשת פעם א' ב' וג' עם בעל ראשון ובעל שני ושלישי ואכתי מספקינן אם הדם מן המקור ומתירין אותה אם בדקה ע"י שפופרת ולא הי' דם בראש המכחול, ובעלמא אמרינן [י"ד ע"א] נמצא דם על שלה או על עד שלו טמאין וחייבין בקרבן ולא מספקינן שמא מן הצדדים הוא. ובתר עיונא לא קשי' מידי, לטמאה משום נדה לא מספקא לן דדם הנמצא באותו מקום חזקתו מן המקור אבל לא אמרינן מחמת תשמיש ראתה. יש מי שפרש הא דתני' אם יש לה וסת תולה בוסתה כגון ששמשה סמוך לעונת וסת שלה אף שעדיין לא הגיע העונה אמרינן מחמת חמום התשמיש נתקרב ובא ותו שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן עונה או יום או לקרב או לרחק, וכיון שהדבר מצוי ודאי נראה שלא לצרף ראיה זו, ומכל שכן שאין מצרפין אם עבר ושמש בעונת וסת עצמה וראתה. ויש מי שאומר שפרש אם יש וסת תולה בוסתה שיש לה וסת הגוף כגון שפיהקה או עטשה הרבה ושמשה וראתה תולה בפהוק ועטוש. וגם זה נכון שהקילו חכמים בכל מה דאיכא למיתלי עד שנתחזקה לרואה מחמת תשמיש. ותו תני' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה, ואם דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה, כלומר משונה מדם שהיא רואה אחר תשמיש. משמע דוקא בידוע ונראה שהוא משונה אבל מסתמא תולין מיהו לא אמרינן שמש [עכרן] ובסיפא קתני נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנו יוצא הדם ואלו ברישא אמר אם יש לה מכה תולה במכתה, משמע אפי' אינה יודעת ודאי שמן המכה יוצא דם. ונראה דרישא איירי לענין הרואה דם מחמת תשמיש דאקילו רבנן שלא לאסרה לעולם אבל סיפא מיירי להתירה לבעלה בלא ז' נקיים, ולא מהני אלא אם הוא שלא בשעת וסתה והיא יודעת ברור שהמכה מוציאה דם. אבל בשעת וסתה אף אי מכתה ודאי מוציאה דם אין תולין בה דאם תאמר כן לא תטמא לעולם. והא דאמרינן בפ' כל היד [ט"ז ע"א] הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדה טהורה דברי ר' שמעון בן גמליאל, רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה, ומסיק דלכ"ע וסתות דרבנן, והכי קאמר רבי לרשב"ג כיון דאמרת האשה טהורה מכלל דס"ל הדם טמא אע"ג שממכה שבמקור בא מקור מקומו טמא, אני אומר דם נמי טהור דמקור מקומו טהור, ואי חיישת לוסת כיון שראתה בשעת וסת סברת דם מקור הוא, א"כ אשה נמי טמאה, אלמא לכ"ע האשה טהורה אפי' בשעת וסתה אם תולה במכה, שאני התם דרואה דם מחמת מכה תנן שמרגשת ודאי שהדם זב מן המכה. — יש מחבורתנו שאומרין עכשיו אין אנו בקיאין בבדיקת שפופרת ואין סומכין אף שידוע שדם בא מן הצדדים שהרי החמירו בנות ישראל אפי' רואות דם כחרדל וכו' ואין חלוק מאין בא הדם. ואנן לא חזי לן האי פרושא, שאין בחומרא דר"ז לאסור דם טהור אלא פרושא דמלתא דר"ז אפי' רואות טיפת דם כחרדל שא"א לומר דאי' בי' ראיה מג' ימים ואין חשש זיבה כלל, אפ"ה החמירו כאלו זבות הן ויושבות ז' נקיים, ותו דטיפה א' דאיכא למימר לאו ממקור אתי אפ"ה יושבת ז' נקיים אבל בדם טהור לא מצינו חומרא, ואי לא החרימו גאונים על דם טהור מדין הגמרא ודאי מותר לבעול על דם טהור. ומסברא נאמר דלא החמירו בנות ישראל לאסור עצמן בחבלי עגון לעולם, ולא החמירו אלא היכא דאיכא תקנתא לחזור להיתר לבעליהן, ולזו אין לה תקנה אלא ע"י בדיקה פשיטא דסומכין עלה. תדע לך, שהרי מצינו שגבי דם בתולים לא סמכו אמוראי אדם מכת בתולים, שרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש אמרו בועל בעילת מצוה ופורש [ס"ה ע"ב] ואלו הכא שקלי וטרי שמואל ור' יוחנן ור"ל כיצד בודקת עצמה הרואה מחמת תשמיש, ואמרינן אי מן המכה או מן הצדדין טהורה, אלמא לא גזרו לאסור אשה לעולם ושאני בתולה דעשויה להתרפאות ולא זו בלבד אלא אפי' מה דלא אשכחן בהדי' שהקילו רבנן ברואה דם מחמת תשמיש נהירא לן למידק ולאהדורי אתקנתא. ומדתנן [י"א ע"ב] אעפ"י שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר ופריך ותבדק עצמה בימי טהר שמא תקבע וסת, ומשני דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. ומההיא טעמא חזי לן המשמשת בימי טהר וראתה ג' פעמים מחמת תשמיש כיון דהתורה הטהירה לדם זה לא מקרי אתחזקה לרואה מחמת תשמיש. וצריך עיונא אם ראתה מחמת תשמיש ונאסרה כדין ושוב פסק וסתה ולא ראתה עוד אי אמרינן כיון שפסק דמה שוב לא תראה עוד...
תנו רבנן [ת"כ מצורע] ואשה כי תהי' זבה, יכול זבה מכל מקום תהא טמאה, ת"ל והיא גלתה את מקור דמי' ללמד שאין דם מטמא אלא מן המקור, יכול כל מראה זוב מטמאה, ת"ל דם ואין דם אלא אדום, ומדכתיב דמיה ילפינן כמה מיני דמים טמאים כאשר יבואר למטה. זובה בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ, וצריך קרא כי היכא דלא נילף מזב. אין לי אלא נדה, זבה מנין שמטמאה בפנים ת"ל זובה בבשרה, כלומר אע"ג דבנדה כתיב מדאפקא בלשון זיבה ידענו דזיבה נמי דינה הכי, שבעת ימים תהי' בנדתה ולא בזיבתה, כלומר נדה אם תראה כל ז' טובלת לערב אבל בזיבתה אם היא רואה כל ז' א"א לטבול דצריכה ז' נקיים. יכול כל שבעה ת"ל תהי' אעפ"י שאינה רואה אלא ראי' אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום ביום שביעי ת"ל ז' ימים תהי' בנדתה תהא בנדתה כל ז'. ואשה כי יזוב זוב דמה, בין גיורת בין משוחררת בין שפחה בין בת ישראל. ימים רבים ימים שנים, יכול הרבה, א"ר עקיבא כל ששמועו מועט ושמועו מרובה תפשת מועט תפשת. א"ר נחמיא וכי בא הכתוב לפתוח או לנעול, לא בא אלא לפתוח, אם אתה אומר י' ימים עדיין אני אומר דלמא ק' או אלף, וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. אמר רבי מנא משום ר' יהודה ימים שנים, יכול מרובים אם מרובין הלא נאמר רבים, אלא ימים, מעוט ימים שנים, רבים שלשה, יכול עשרה, אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מעוט ימים שנים, אף רבים מעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה וכי נאמר ימים ורבים, אלא ימים רבים, הא כיצד הרבים יהי' מרובים על שנים, וכמה, הוי אומר שלשה. יכול כל הרואה שלשה בתחלה תהא זבה, ומה אני מקיים ואשה כי תהי' זבה ברואה יום א' ת"ל בלא עת נדתה וגו' אחר נדתה מטמאה בזיבה. אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין, ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום א', שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה מנין מה מצינו ברביעי שאחר נדה שראוי לספירה וראוי לזיבה אף [אני] אביא אלו הימים שראוים לספירה, שהם ראוים לזיבה ומנין לרבות אחד עשר, פי' שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' ימים רצופין ת"ל בלא עת נדתה, דמשמע אפי' מופלג לימים רבים, דאייתר כיון דכתיב כי תזוב על נדתה, ועל משמע בסמוך. יכול שאני מרבה אף י"ב מרבה אני י"א שראוי לספירת או כי תזוב, דמיניה מרבינן דיש זיבה בראתה בג"ד דכלו ז' נקיים בי"א, ומוציא אני י"ב שאין ראוי לספירת או כי תזוב. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה, מנין הרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי. יום א' מנין, ת"ל כל, טמאה היא מלמד שמטמאה את בועלה כנדה, ומנין שאם ראתה יום א' או שנים ששומרת יום א' וטבלה וטהורה היא ת"ל טמאה היא, מעוטא שאינה משמרת אלא יום א'. ואם טהרה מזובה וספרה לה לעצמה ז' ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחד לכולן, ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק. וההוא דמרבינן י"א ימי זיבה מקרא לאו ד"ה הוא דקייל"ן י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני הוא [ע"ב ע"ב]. וכ' הגאון ר' יצחק, כללא דנקטי' מהני מתנייתא נדה דאורייתא דחזיא דמה יומא חד, ההוא יומא תחלת נדה ומשלמה עליה שבעה יומי, לא שנא חזיא דם בכולהו יומי ולא שנא לא חזיא אלא יומא חד, וכדנפקן שבעה יומי טבלה בליל שמיני ומשתריא לבעלה. ואי חזיא דם בשמיני עיילא תוך י"א יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות. חזיא בהן חד יומא הויא זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר, הלכך בעי שמור תשיעי וטובלת ומשתריא לליל עשירי, ואי חזיא בתשיעי בעיא שמור יום עשירי ועדיין זבה קטנה היא, ואי לא חזיא בעשירי טבלה ומשתריא לערב ואי חזיא גם ביום עשירי הוי זבה גדולה דהא חזיא ג' ימים רצופין ובעיא למיתב ז' נקיים הכין דינא ביומי דזיבות, אי חזיא חד יומא, משמרת כנגדו חד יומא, ואי חזיא תרי יומי משמרת נמי חד יומא, לבד מיום י"א דימי זיבה דלא בעיא שמור הואיל ונפקן ימי זיבה ויום י"ב הוא תחלת נדה, ואי חזיא הויא נדה כל ז'. הדין דין דאורייתא דהוו עבדן בנת ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעט רבנן דהוו בקיאי בהני וחלשה דעתייהו ולא יכלי לאפרושי בין דם טהור לדם טמא כדאמרינן [כ' ע"א] אמר ר' יוחנן חכמתיה דר' חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, דכי מטמאינא מטהר, מטהרנא מטמא, ואמר ר' זירא טיבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי, ומה רבה דידע בטיבעא לא חזי ואנא אחזי, וחזו נמי דהני נשי לא ידעו תקון וסתות, חשו רבנן דלמא משלמא דם טמא לדם טהור וטבלן ואתי לידי כרת, דהא אפשר דם דחזיא בשית יומא טהור, וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד וצריך למשלם עליה שבעה יומי, וכיון דסבירא להו דם דכולהו שבעה דם טמא הוא, אמרי כבר שלימו לן שבעה וטבלן לאורתא ואתי לידי כרת, הלכך חשו רבנן ועבדו הרחקה לסלוקי כל ספקי ואצריכי למיתב ז' נקיים על כל דם, והיינו דאמרינן [ס"ו ע"א] א"ר יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוודית ראתה יום א' תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן שלשה תשב ז' נקיים. א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים. ואע"ג דבהאי תקנתא דרבי ליכא למיחש לאסור עבדי רבנן הרחקה יתרה ונהיגו בנות ישראל כר' זירא. וה"נ עבדינן בימי טוהר דיולדת אע"ג דקיי"ל כרב [ל"ה ע"א] מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז' נקיים בימי טהר נמי עבדינן הרחקה יתרה כר' זירא וכל דם דחזיא בימי טהר יתבה עליה ז' נקיים ובתר הכי טבלה ומשתריא לבעלה, ואע"ג דלא נפקי ימי טוהר כיון דיתבא ז' נקיים ותו לא חזיא שריא עכ"ל. ולא ברירא לן אי בעי למימר שכל דם שרואה בימי טוהר צריכה ז' נקיים דעליה נמי קאי חומרת ר' זירא או בעי למימר כיון דקייל"ן ביומי וטבילה תלי' ואיכא למימר אי יולדת בזוב אף לאחר שספרה ז' נקיים אי לא טבלה זבה היא, וראיותיה כזבה וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים, להכי קאמר למאי דחיישינן שילדה בזוב לא אהני לה ז"נ דלידה או דימי טהר אי לא טבלה בתרייהו, דאי הדר חזיא אפי' בימי טוהר נמי יתבה עליהו ז' נקיים וטבלה לצאת מידי טומאת זיבה דמעיקרא ואז שריא, מיהו אחרי שספרה וטבלה והדר חזיא בימי טוהר טהורה לבעלה כיון דכבר ישבה ז' נקיים וטבלה. ומדברי רב אחא משבחא ובעל הלכות נראה דמותר לבעול על דם טוהר, וכך נמצא כתוב מרב סעדי' גאון. ברם שמעתי מהרב ר' יהודה שהגאונים החרימו על דם טוהר לנהוג בו אסור, וכן בתשובה לרב צדק גאון וכל בני ישיבה קיימו באסור. ושמענו במדינות סביבותינו עדיין בועלין על דם טוהר ויש להן על מה לסמוך, אבל אנן באסור קיימינן. וחזי לן דחומרא דר' זירא לא על דם טמא לבד אלא על דם מחמשה מיני דמים, אע"ג שטהור הוא בהאי שעתא דקא חזי לי', שהרי דם בתולים נמי דם טהור ורבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפי' בלא הגיע זמנה לראות וראתה דם בתולים הטילו חומרת דם נדה מפני שחששו שתתלה בדם בתולים אם תראה אחר זמן שנתנו לה חכמים, והכי נמי בימי טוהר לא ידעו למיחשב שפיר התחלתן וסופן ואתי תקלה ליגע באסור כרת, להכי מסתבר דחומרא דר' זירא על דם טהור נמי קאי. וכ' רב סעדי' כיון דנשי דידן כיולדות בזוב חשבינהו אם עברו ימי טומאת לידה לזכר ולנקבה צריכות ז' נקיים בימי טוהר, אלא שאם פסקה מלראות וספרה ז' נקיים בשבועים דנקבה או מקצתן בשבוע דזכר מהני לה לטהרה דקייל"ן כרבא [ל"ז ע"א] דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז' נקיים והכין מסקנת הש"ס פ' בא סימן [נ"ד ע"א], כך כתב בחבור טומאה וכך פסק רב אחא משבחא ורבנו חננאל ובעל הלכות. ולא זו בלבד אלא אפי' אם ראתה בי"ד לנקבה אחרי שספרה ז' נקיים בשבוע ראשונה, אע"ג דלא מהני לה טבילה קודם שעברו י"ד דלידה ואיכא ראית דם טמא מפסיק בין ספירת ז' נקיים לטבילה, אפ"ה עולין לה ז' נקיים לזיבתה, מדאמרינן פ' בנות כותים [ל"ו ע"א] תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשטתן ובית הלל לשטתן, בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא משום הכי מטמא בית הלל, כלומר שהמעין של ימי טוהר הוא עצמו מעין הטמא אלא שע"י הימים והטבילה התיר רחמנא המעין, וקודם הטבילה הדם טמא, אלא ללוי דאמר שני מעינות הן אמאי מטמא, ומשני בשופעת מימי טומאה לימי טהרה, והא ספרה קתני וע"כ פסק הדם בימי לידה ומשני הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן דשבוע קמא פסקה וספרה ז' נקיים וקסבר ימי לידה שאינה רואה עולין לספירת ז' נקיים, שבוע בתרא לא פסקה ושופעת מתוכו לתוך שבוע ג' משום כן מטמא ב"ה דממעין טמא אתא ואותו מעין התורה לא התירה אלא ביומי וטבילה. שמע מינה שאין ראית שבוע בתרא סותרת ספירת שבוע קמא דקאמר דעולין לה לספירת ז' נקיים אע"ג דראתה בשבוע ב'. וזבה דעלמא נמי שספרה ז' נקיים ולא טבלה ושוב חזיא בימי נדה לא צריכה לפי דין התורה ז' נקיים שנית אלא טובלת לנדתה ועולה נמי לטבילת זיבה.
ולדידן שכל ראיה כזיבה דנינן לה לא נפקא מידי שגם אראיה אחרונה צריכה ז' נקיים. מיהו נפקא מינה ביולדת שנדונית כזיבה אי ישבה ז' נקיים בשבוע א' לנקבה והדר חזיא בסוף ימי לידה, טובלת בט"ו וטהורה, דראית שבוע ב' לא מטמא מידי בזיבה שכבר ישבה ז' נקיים, ואי משום יולדת, הרי דינה כנדה אפי' תראה כל הימים ותטבל בט"ו יצאה מכלל נדה יולדת, ואי משום חומרא דר' זירא תשב על הראי' שבשבוע ב' ז' נקיים שנית, חומרא זו לא שייך אלא במקום שאפשר שראיתה עושה זיבה, והכא אי אפשר, שכבר יצאה מזיבה בשבוע א'. ואפילו ראתה ושופעת בשבוע ב' מתוך י"ד לאחר י"ד יום מותרת לטבול בט"ו דקייל"ן מעין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, מכ"ש שלא יסתרו ראיות דימי טוהר. ברם היכא דנהגו חומרא דר' זירא לישב אפי' אדם טוהר ז' נקיים פשיטא לן אם ראתה בשבוע ב' דצריכה לחזור ולישב ז' נקיים, וכל שכן הוא, אם על דם טוהר יושבת על דם טמא מבעי'. אבל ספרה בשבוע א' ז' נקיים ובשבוע ב' לא ראתה טובלת בט"ו וטהורה אע"ג שהספירה בימי לידה, דקייל"ן ימי לידה שאין רואה בהן עולין לז' נקיים. ואף במקום שבועלין על דם טוהר בעינן ז' נקיים רצופין בהן כי היכא דתיפוק מחשש זיבה. ושמענו במדינה נהגו דטבלי אחר ז' לזכר ואחר י"ד לנקבה אע"ג דלא ספרו ז' נקיים ודייקו מהא דאדבריה רבא לשמואל מר [ס"ו ע"א] ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים קסבר אין נפל מטהר קישויו ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והוו ג' ראיות לזיבה ואמר לי' רב פפא לרבא מאי ארי' קשתה שנים אפי' משהו בעלמא נמי דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליהן ז' נקיים, אמר לי' אמינא לך אנא אסורא זבה גמורה מדאורייתא ואת אמרת מנהגא היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור. ומפרשי היכא דאחמור כגון בנדה אחמור וצריך ז' נקיים וביולדת לא אחמור בכל מקום ואין צריך ז' נקיים מספק אלא בג' ראיות וכההיא דרבא. ואנן לא חזינן בי' טעמא, דודאי ר' זירא סתמא קאמר אכל דם שרואות יושבות ז"נ ואין חלוק בין בנדה בין בלידה. ומאי דאמר רבא היכא דאחמור אחמור, הכי פרושא, היכא דאחמור כגון יולדת רואה בשופי או המפלת אפי' בקושי, דכהאי גוונא ראויה ראי' זו לצרוף זיבה, שאם ראתה בימי זיבה ב' ראיות וההיא ראי' דלידה הויא זבה, החמירו לישב על ראי' זו דלידה ז' נקיים, אבל היכא דלא אחמור כגון שילדה בקושי וראתה דם, שראי' זו אינה ראויה לצרוף זיבה אפי' ראתה שתים מלפניה, לא אחמור אראי' זו לישב עליה ז' נקיים, ולהכי לא קשי' קושי' ר"פ אפי' משהו בעלמא אם ראתה בלידה תשב ז' נקיים, בסתם לידה דרואה בקושי לא אחמור. וכיון דאנן לא ידיענן שעור קושי דיולדת, והיא גופא לפעמים תראה בשופי וסוברת בקושי, ודאי ראוי בזמן הזה להחמיר ולמבעיא לכל יולדת ז' נקיים כבשאר ראיות. ובתשובת הגאונים אתמר הכי, האשה שילדה בקושי ולא ראתה דם בשופי ושאלתם אי צריכה ז' נקיים ידיעא להוי לכון שנחלקו בדבר זה רבותינו. מר רב יעקב גאון ז"ל אמר שאינה צריכה ז' נקיים ואייתי ראיה מפ' בנות כותים [ל"ו ע"ב] וכך אמרו תלמידיו, אבל מר רב צדוק גאון ז"ל אמר שצריכה ז' נקיים ואמרו דבר זה בדורות הראשונים נהוג שהיו בנות ישראל מבחינות היטב בין קושי לשופי, אבל האידנא אין מבחינות ספק כרת הוא לפיכך מחויבות לשמור ז' נקיים, ותו שר' זירא סתמא אמר בנות ישראל החמירו אפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, ומי יערב לבו לחלק בדבר ולומר בנדות החמירו בלידה לא החמירו, ואתם אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ויש מי שאומר הא דאמר רבא לרב פפא היכא דאחמור אחמור שבימיו לא נתפשטה חומרא דר' זירא, וליתא דהא אמר רב פפא לרבא [ס"ז ע"ב] מכדי האידנא כולהו ספק זבות שווינהו רבנן.
ובהא דאמר ר' זירא ב"י החמירו אפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, יש מפרשים שאף על מעט כעין חרדל יושבות ז"נ, וליתא דאפי' פחות מחרדל מטמא מן התורה [מ' ע"א] אלא כך צריכין לפרש, דפשיטא אם תמצא דם הרבה בבית החיצון ולא בדקה עצמה באיזה ימים שיושבות ז' נקיים, דאפשר דאתעכב הדם בבית החיצון וירד מן המקור בג' ימים זה אחר זה ואם אירע כן בי"א יום שבין נדה לנדה הויא זבה דאורייתא וצריכה ז' נקיים, אלא אפי' רואות טיפה אחת שרחוק מאד מן הדעת לומר שטיפה זו לא ירד ביום אחד מן המקור אלא בג' ימים זה אחר זה, וראוי לומר שהן נדות ואין צריכות ז' נקיים, אפ"ה הטילו עליהן חומרא כאלו נעקר הטיפה בג' ימים יום אחר יום משהו ויושבת עליו ז"נ. ואמרו רבותינו טעם חומרא זו, שלפעמים מביא טיפה אחת לספירת ז"נ שאם היתה זבה גמורה והתחילה למנות ז' נקיים אפי' אם תראה בשביעי שלה טיפת דם כחרדל הרי סותרת הכל וצריכה לישב ז"נ מחדש, וכיון שאין הכל בקיאין בדבר זה התקינו על כל מה שתראה צריכה ז"נ, אי נמי חששו שאפשר שראתה מעט מעט בשני ימים ולא ארגשה ובשלישי תרגיש ותראה וצריכה מן הדין לישב ז' נקיים אם היא בימי זיבה, והיא אומרת שלא ראתה אלא פעם א' ואינה אלא נדה או שומרת יום, לפיכך התקינו להחמיר בכל ראי' לישב עליה ז' נקיים. הלכך כל אשה שרואה טיפת דם אפי' משהו ואפי' מצאה כתם כשעור שטמאה בו צריכה ז' נקיים וקודם שתספר תפסק בטהרה קודם הלילה שמתחלת בו מספר ז' נקיים כמ"ש למעלה. ואם תראה דם בז' ימי הספירה סותרת הימים שספרה וצריכה ז' נקיים מחדש דאמר רחמנא וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. וכן אם פולטת שכבת זרע בימים אלה סותרת כדמסקינן פ' יוצא דופן [מ"ב ע"א] פולטת שכבת זרע רואה היא וסותרת ומטמא בכל שהוא ומטמא בפנים כבחוץ, מהא דתנו רבנן [מ"א ע"ב] בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ אין לי אלא נדה זבה מנין תלמוד לומר זובה בבשרה, פולטת שכבת זרע מנין תלמוד לומר יהיה, ואסיקו אמוראי בתראי דרואה הוי וסותרת. אבל ודאי אינה סותרת אלא יום אחד מהא דבעי רמי בר חמא [ל"ג ע"א] ורבא שלא השיב קבל דבריו דאיהו גופא פשיט דפולטת שכבת זרע רואה היא וסותרת. מיהו מהא שמעינן דפולטת שכבת זרע אינה סותרת אלא יום א' דדיה כבועלה. לפיכך אשה ששמשה תזהר שלא תתחיל למנות ז' נקיים עד שכלו לה שש עונות שלמות מיום ששמשה כגון אם שמשה ביום א' לא תתחיל למנות ז' נקיים עד יום ה' ותפסק בטהרה ביום ד' קודם הלילה, שאם תתחיל למנות בשני או בשלישי או ברביעי יש לחוש שתפלוט שכבת זרע ותסתור כדאמר רבא [מ"א ע"א] משמשת אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים שאי אפשר לה שלא תפלוט. ואם יש צורך להתחיל תיכף בספירת ז' נקיים תכבד את ביתה יפה יפה במוך כדי להפליט כל הזרע כדתנן [מקוואות פ"ח] האשה ששמשה וירדה וטבלה ואח"כ כבדה את ביתה הרי זה כאלו לא טבלה, דחיישינן שתפלט אח"כ, אלמא אם כבדה את ביתה קודם טבילה מהני ולא חיישינן שתפלט עוד. ובהכי איירי הא דתניא [יבמות ס"ט ע"א] בת כהן שנשאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ויש מן החכמים שאמרו כיון שהגאונים לא הזכירו שלא תפלוט שכבת זרע תוך ז' נקיים, אלמא דלא ס"ל דסותרת ע"י פליטת שכבת זרע אלא לטהרות ולא נראין דבריהם כיון דנקיים מכל טומאת ראיה בעינן, הסותרת לטהרות סותרת נמי לבעלה. ומה שהגאונים לא הזכירו אין זה סמך להתיר לבעלה, שרוב דיני וסתות והפרישה והבדיקה וכתמים לא אשכחן להון, ובדין זה לרוב לא נפקא לן מידי, דדרך נשים למשוך וסתן ג' וד' ימים קודם שאפשר להן להפסיק בטהרה וכבר עברו וי"ו עונות מזמן שמושה קודם שתתחיל לספור. ובמציאת כתם שצריכה ג"כ ז' נקיים אפשר שהם לא חששו לפליטת שכבת זרע כיון דטומאת כתם דרבנן, ומהא ליכא סייעתא כל דהו דלאו לבעלה אתמר. עוד הביאו ראי' שאין שכבת זרע סותרת לבעלה מדמסקינן פ' בנות כותיים [ל"ז ע"א] דבר הגורם סותר אבל קושי שאין גורם זיבה אינו סותר, וכיון דפולטת שכבת זרע אינה גורמת טומאה לבעלה, אינה סותרת בזי"ן נקיים שלה. ואין מזה ראיה, דלא אימעט התם דבר שאינו גורם אלא מסתירת כל ז' נקיים, כיון דאינו גורם זיבה אינו סותר הכל והכי נמי קרי דאינו גורם זיבה אינו סותר הכל, מיהו יום א' ודאי סותר קרי, ומהאי סתירה לא איירינן התם. ועוד הביאו ראיה מהא דאמר ר' שמעון ואחר תטהר אחר המעשה תטהר כלומר כשתטבל ביום השביעי לספירתה טהורה מיד, אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק, אלמא אי לאו חששא דראית דם אחר תשמיש תוכל לשמש ואינה חוששת שמא תפלוט זרע אע"ג דקרוב לודאי הוא כדאמר רבא שתפלוט. גם מזה אין ראיה, חדא דאפשר דהאי לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק, אזהרה הוא שלא תתעסק בטהרות שלא תביאם לבית הפסול ועוד נהי נמי מחשש שמא תפלט שכבת זרע לא תשמש בשביעי, לא פסיקא לן ההוא חשש כחשש שמא תראה דם, דאי משום שמא תפלט ש"ז, אפשר שלא תתהפך במטה ולא תלך כל אותו יום דבכי האי גוונא אינה פולטת כדאמר רבא [כ' ע"א] כי כתב רחמנא ורחצו במים וטמאו עד הערב כשאינה מתהפכת שאינה פולטת, אבל במתהפכת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שא"א לה שלא תפלוט והרב ר' יעקב מרמרוג כ' דלא יתכן שתהא אשה סותרת בפליטת שכבת זרע, דהא רב הונא אמר בפ' המפלת [כ"ב ע"א] דזב גופא אינו סותר ע"י קרי אלא משום דאי אפשר לשכבת זרע בלא צחצוחי זיבה, וטעמא דקרא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה, המלמדנו דשכבת זרע סותר כזיבה יום א' ולא כזיבה שסותר הכל, דזיבה גמורה דלא ערבה בה שכבת זרע, דין הוא לסתור הכל, צחצוחי זיבה דערבה בה שכבת זרע אינו סותר אלא יום א', וכיון דאמר רבא [ל"ג ע"ב] דיה כבועלה, ובועל עצמו אינו סותר ספירתו בשכבת זרע לחוד אלא משום דמעורבי בה צחצוחי זיבה, איך נאמר שאשה סותרת בפליטת שכבת זרע לחוד, אלא ודאי אבעי' דרמי בר חמא [ל"ג ע"א] פולטת שכבת זרע מהו שתסתר בזיבה, באשה שבא עלי' זב עסקינן דמעורבת זיבה בזרעו, ובהכי אמרינן דיה כבועלה. ולא נהיר לן דהא בהדיא תני' [מ"א ע"ב] פולטת שכבת זרע מנין ת"ל יהי', וכולהו אמוראי אמרי רואה הויא והתם ליכא לפרושי דאיירי שפלטה שכבת זרע דזב דהא אייתי ראי' דפולטת רואה הויא מדאחמור רחמנא... ולטעמיך קשי' לאביי [מ"ב ע"א] דפשיט אף לר"ש דס"ל פולטת שכבת זרע אינה מטמאה בפנים כבחוץ דדיה כבועלה, דעד כאן לא קאמר ר"ש דיה כבועלה אלא שלא לטמא בפנים אבל לסתור ולטמא בכל שהוא רואה הויא, הא רב הונא מסיק לעיל [כ"ב ע"א] שכבת זרע אינו מטמא לר"ש אלא משום נוגע וטעמא דסותר' ספירת הזב משום דא"א בלא צחצוחי זיבה, ואיך אפשר דפולטת שכבת זרע דלאו מגופא אתי דהויא רואה ואפי' יש בה צחצוחי זיבה לא הויא אלא נוגע בזיבה, ותו האיך פשיט לי' דתטמא במשהו לר"ש, הא ר"ש בעי בזב ובעל קרי גופא כחתימת פי האמה אלא ודאי ס"ל לאביי אף דר"ש משוי אשה לאיש שאינה מטמאה בשכבת זרע בפנים, אבל לשאר מילי הפרש יש, או מדאחמור רחמנא בסיני שלא תפלוט ובנגיעות לא אחמור, שמע מינה דרואה הויא, או שסבר אף לר"ש בעל קרי וזב משום נוגע ומשום ראיה מטמא להו רחמנא, וההוא כחתימת פי האמה שעורא בעלמא אצטרכיה רחמנא, וגבי אשה דליכא לשעורי בכהאי גוונא למימר כפתיחת פי הרחם, טמאה במשהו כשאר ראיה ולא אמרינן בזה דיה כבועלה אלא דהיכא דאפשר לדמותה לבועלה כההוא שאינה מטמאה עד שתצא לחוץ, ומכ"ש לרבנן דפליגי אר"ש וילפי מיהיה שמטמאה בפליטת שכבת זרע בפנים כבחוץ, דרואה הויא לכל מילי וסותרת. ומסתייע נמי מהא דתנן פרק מי שמתו... [ברכות כ"ו ע"א]. ושמעתי שלא נתקבלו דבריו ומנהגנו שנשים ממתינים לספור עד יום ה' לשמושם וביום ד' סמוך לשקיעת החמה מכבדים ומדיחים ביתם במים חמים לאחר שבדקו עצמן והפסיקו בטהרה ואח"כ מתחילין למנות ז' נקיים.
<h2>דף סז:</h2>
כל חייבי טבילות טובלין ביום חוץ מנדה ויולדת שנאמר שבעת ימים תהא בנדתה ויולדת כנדה שנאמר כימי נדת דותה תטמא, אבל זבה דכתיב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אחר אחד לכולן, כלומר לא יהי' ימים שאינם נקיים מפסיקין, דא"כ הוו תרי אחר אלא אחר מנין אחד של ז' נקיים תטהר, ומנה ידענו שאם ראתה בינתים סותרת, ר' שמעון אומר אחר תטהר, אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה בשביעי טהורה לעסוק בטהרות, אבל אמרו חכמים לא תעשה כן, שלא תבא לידי ספק, כלומר שמא תראה אחרי כך ותסתר וטהרות טמאות ואם שמשה הרי הן בכרת. יש מי שאומר שלא אסרו הטבילה ביום זי"ן, אלא לשמש אחר הטבילה ולעסוק בטהרות, והאידנא דכולהו ספקי זבות נינהו ושומרת ז' נקיים טובלות ביום ממה נפשך אי נדה היתה כבר עברו יותר מזי"ן לתחלת נדתה ומותרת לטבול בכל עת שתרצה ואי זבה היא שפיר טובלת ביום והא דאמרינן האידנא דכולהו כספק זבות שווינהו רבנן לא טבלו ביומא דשביעאה משום דר' שמעון, לאו אטבילה קאי, אלא לשון נקיה היא, כלומר שאין משמשת בשביעי שמא תראה ותסתר, אבל בטבילה לא איכפת לן. ואינו עולה על הדעת מדאמרינן ר' שמעון אומר אבל אמרו חכמים לא תעשה כן ר' שמעון הוא דאמר אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק, משמע דרבנן פליגי עליה, ואי ר' שמעון אתשמיש קאי, מי איכא למאן דאמר דשרי הא אמרינן [ע"ב ע"ב] גבי שומרת יום הרי זו תרבות רעה ותו דלישנא שלא תבא לידי ספק משמע אטבילה קאי, דאי אתשמיש שלא תבא לידי ודאי אסור מבעי' ליה, דאי חזיא אח"כ כרת נמי מחייבי, אלמא הא דאמרינן לא טבלי ביממא, אטבילה קאי, שמא מתוך כך תבא לידי ספק, שמא תשמש וכך כתב הגאון ר' יצחק דבתר דמייתי ר' שמעון אומר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל חכמים אמרו לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק, פי' כד נפקן ז' יומי דנדה טבלה ליל ח' ואי חזי דם ביום ח' עיילא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה, חזיא בהו יום א' הויא זבה קטנה ובעיא שמור יום תשיעי ואי לא חזיא בתשיעי טבלה לערב ליל יו"ד, ואי חזיא גם בט' בעיא שמור יום יו"ד ואי לא חזיא יום יו"ד טבלה לאורתא ומשתריא. אלמא אע"ג דמותרת מדאורייתא לטבול ביום כדתנן [מגילה כ' ע"א] מכל מקום כתב שאינה טובלת אלא לאורתא אחר יום השמור והוא הדין בזבה גדולה ביום ז'. ור' אחא משבחא כתב [פ' אחרי מות] נדה לאורתא דשבעה נגהי תמניא טבלה ומשתריא לבעלה וצריכה ז' נקיים כיון דא"ר זירא [ס"ו ע"א] בנות ישראל החמירו אפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, ואי טבלה ביממא דשבעה לא עלתה לה טבילה דתני' כל חייבי טבילה. וחומרא גדולה היא לומר בנדות שלנו שהן ספק זבות שאם בדיעבד טבלו לא עלתה להם הטבילה, כיון דטבילה הגונה היא, אי זבה שפיר טובלת ביום מן התורה, ואי נדה כבר עברו ז' ימים, ואי משום סרך בתה מהאי טעמא ודאי אין לאסור בדיעבד אי טבלה ביום, דהא לא חששו נמי לסרך בתה אי איכא צער או אונסא וחזי לן דר' אחא אעיקרא דדינא קאי למימר דנדה דאורייתא שאינה צריכה ז' נקיים וטובלת אחר שבעה אי טבלה ביומא דשביעאה לא עלתה לה, מיהו השתא דליכא נדה דטבלה בשביעי לנדתה דלכולהו בעינן ז' נקיים כזבה וטבילתה מן הדין ביומא, ולא אסרו ביומא אלא מחשש שמא תשמש ותראה ותסתר, לית לן למימר שאין טבילתה טבילה אי טובלת ביום.
<h2>דף סח:</h2>
כבר אמרנו למעלה שנשי דידן בכל ראיותיהן דנינן להו כזבה דצריכה הפסק טהרה קודם שתתחיל לספור שבעת הימים וימים אלה צריכין להיות נקיים מכל דם. ולא בראי' בלבד, אלא אפי' מצאה כתם בגופה או בחלוקה ובדקה עצמה תיכף בבית תורפה ומצאה טהורה דמ"מ טמאה מדרבנן אי אית בכתם כגריס ועוד, אפי' על כתם כזה צריכה שתפסוק בטהרה כאלו ודאי ראתה ולספור אח"כ ז' נקיים כדאמרינן פ' בא סימן כתמים צריכין הפסק טהרה. ועכשיו אבאר דיני בדיקה וספירת זי"ן שלא דבר מהם הרב. ביום שפוסקת לראות צריכה לבדוק באותו מקום בכל חורין וסדקין עד מקום שהשמש דש שעד כאן הוא בית החיצון ותנן כל הנשים מטמאות בבית החיצון אף שלא יצא לחוץ והבדיקה תהא בפקולין או בצמר נקי ורך כדאי' פרק כל היד ואין בודקין לא בעד שחור ולא בעד אדום ולא בפשתן סתם שאינו לבן כל כך אבל במאני דכיתנא שחקי שרי. ובדיקה זו וגם בז' דספירה תהיה תמיד לאור היום ולא לאור הנר כדאמרינן התם של בית מונבז המלך מזכירין לשבח שהיו בודקים מטותיהן ביום. ועוד דבדיקה משום ספירת נקיים הוא ועקר ספירה ביממא הוא כדאמרינן במגלה [כ' ע"ב], מיהו אם אי אפשר לו ביום מוטב שתהא בלילה ממה שלא תבדוק כלל בקצת ימים מימי הספירה. והבדיקה שצריכה בהפסק טהרה לברר שנסתם מעיינה, תהא סמוך וקרוב לבין השמשות של התחלת יום ראשון מז' נקיים, והפסקה זו לא לזבה לבדה אלא אף לנדה הצריכו חכמים. ויום שהפסיקה בטהרה אין עולה לה לחשבון זי"ן נקיים שאינו יום שלם, וזה הי' מנהג כותיים כדאי' פ' התינוקת [ס"ט ע"א] ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו כדאמר רמי בר חמא אלא כדדייק רבא [ל"ג ע"א]. וצריכה לבדוק עצמה בכל יום משבעה נקיים דתנן [ס"ח ע"ב] הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום שביעי ומצאו טהור ובינתים לא בדקו ר' אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה, ור' עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי לבד והלכה כר"א. ולא אפלגו אלא בדיעבד דהא שלא בדקו קתני, אבל לכתחלה ודאי מודה ר' אליעזר דצריכות לבדוק עצמן בכל יום. ומה שאמרה תורה וספרה שבעת ימים ואחר תטהר, לאו למימרא דבעיא ספירה בפה כעומר ויובל אלא חשבון בעלמא כדי שתדע מתי תטבול ותחוש שיהיו נקיים, ובגמ' [ס"ט ע"א] אבעי' להו זב וזבה שבדקו עצמן ביום ראשון וביום שמיני ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקה לר' אליעזר מהו, תחלתן וסופן בעינן, כלומר שתתחיל בראשון וצריכה לבדוק עצמן בשביעי, או דלמא תחילתן אעפ"י שאין סופן, דדי אם בדקה עצמה בראשון, ומסיק הגמרא לרב ס"ל ר' אליעזר דדי אם בדקה עצמה בראשון, והוא הדין אם בדקה עצמה בסופן אעפ"י שאין תחילתן, כלומר לאחר שהפסיקה בטהרה הי' לה ז' ימים ולא בדקה עצמה אלא בשביעי לספירה, ואע"ג דבמתני' קתני בדקה עצמה בראשון ומצאה טהור ובשביעי מצאה טהור ובינתים לא בדקה ר' אליעזר אומר הרי היא בחזקת טהרה, לאו למימרא דר' אליעזר תרתי יומי בעינן, דבראשון או בשביעי סגי, ולא נקט ראשון וגם שביעי אלא דאפי' בהא פליגי ר' יהושע ור' עקיבא. ור' חנינא אמר תחילתן וסופן בעי ר' אליעזר. איכא מרבואתא דפסקו כרב דדי אם בדיעבד לא בדקה עצמה אלא בראשון או (ברביעי) [בשביעי] לספירה. ואע"ג דבשאר דוכתין מצינו שרבנו חננאל הי' אומר רב ורבי חנינא הלכה כר' חנינא, שאין הלכה כתלמיד במקום הרב ורבי חנינא רבי' דרב הכא שאני דחזינן דאמוראי רב ששת ור' ירמיה שקלו וטרי בדברי רב וסתמא דגמרא קאמר ולאו מי אוקימנא... ויש לספק לרב דלא בעי אלא ראשון או שביעי אי די נמי אי בדקה פעם א' באמצע השבעה ולא בדקה בראשון ובשביעי, יש מחבורתנו נוטים להקל שהרי אמרו בהפסקת נדה... הכא בעיא בדיקה, והכא בעיא בדיקה, הכא סגי לה בבדיקת האמצע, הכא נמי סגי לה בבדיקת האמצעי. ויש מי שהשיב שאין ראי' מבדיקת נדה לבדיקת זבה, נדה אינה צריכה אלא הפרשת טהרה לבד, אבל זו צריכה ז' נקיים, וגם אין ללמוד מבדיקה דמהני בראשון או בשביעי שהיא בתחילת הספירה או בסופה לבדיקת אמצע שאינה בתחלה ואינה בסוף, ותו האיך נדמה לעשות מעשה, הא חזינן דרבי ששמע בנדה דמהני בדיקת יום שביעי שחרית אע"ג שלא הפרישה בטהרה בין השמשות קודם טבילה אכתי אבעי' ליה [ס"ח ע"ב] שני, שלישי, רביעי חמישי ששי, ואם בנדה הקלה לא ידעה מנפשיה אם הימים שוין לענין בדיקה עד דפשטו ליה, אנן האיך נפשט דבר זה בזבה החמורה. ולעניות דעתין אף שאין ראי' מן הגמרא להתירא מסתבר לן, אי מהני שביעי להכשיר ימים הקודמים ומהני ראשון להכשיר ימים הבאים למה לא תכשיר בדיקת יום אמצעי מקצת ימים שלפניו ומקצת הימים שלאחריו, ותו ודאי נראה דיום אמצעי עדיף מסוף, שיום האחרון אינו מחזיק כל כך בטהרה ימים שלפניו, אבל בדקה בשני ומצאה טהורה הרי היא מוחזקת בכח החזקה להיות טהורה מדם בימים הבאים דמוקמינן מלתא אחזקה דמעיקרא עד דברירא לן דאישתני. מיהו הא פשיטא לן אם לא בדקה כל שבעה ובדקה בחי"ת ודאי לא מהני והוי כיום ראשון לספירה דכיון שלא בדקה כלל בשבעה ימים הראשונים לא ספרתן ולא חשבתן כלל לימי ספירת נקיים והתורה אמרה וספרה לה שבעה ימים, אבל אי התחילה לבדוק ביום ראשון או סיימה בבדיקה ביום שביעי גלי דעתה דבעיא לממני והוי כל שבעה כספורין ויש מן החכמים שכתבו שראוי להחמיר כר' חנינא דאמר לר' אליעזר נמי בעינן תחלתן וסופן ספורין ואין להתיר אפי' בדיעבד אם לא בדקה יום ראשון ושביעי והכי מסתבר. ויש שמוסיף לומר, אם לאחר הפסקה בטהרה עברו זי"ן ימים הראשונים ולא בדקה ומתחלת בחי"ת למנות ז' נקיים, בימים האלה צריכה בדיקה בכל יום ולא מהני ראשון ושביעי אלא כשתספר תיכף אחר שפסקה מלראות והפסיקה בטהרה, אבל לא אם עברו זי"ן ימים הראשונים. ואין צריך להשיב עליו, שלא שמענו שהתורה צותה שתספר תיכף אחר הפסקת טהרה ושלא יהיו ימים בין הפסקה לזי"ן נקיים.
